בשעת כתיבת המאמר, ההרכב המסתמן של ה
ממשלה החדשה כולל הרבה מאוד שרים חסרי ניסיון מיניסטריאלי או פרלמנטרי כלשהו, וחלקם אף בתפקידים בכירים ביותר. המשמעות: בעלי תפקידים רבים מדי יעשו טירונות על גבנו, ואזרחי ישראל ישלמו את שכר הלימוד הכבד. הדוגמה הבולטת ביותר, ולא היחידה, היא מינויו הצפוי של
יאיר לפיד לתפקיד המורכב של שר האוצר.
השיטה הישראלית אינה מתבססת על מינוי שרים בהתאם לכישוריהם, אלא לפי כוחם הפוליטי. כך הגיעו טירונים כמו
עמיר פרץ למשרד הביטחון ו
ציפי לבני למשרד החוץ, ועד היום אינם מבינים את תפקודם הכושל במלחמה השנייה בלבנון. לא נראה ששיטה זו צפויה להשתנות בעתיד הנראה לעין, ולפיכך מוטלת על ראש הממשלה אחריות כבדה נוספת: פיקוח הדוק על שריו, חסרי הניסיון וגם המציגים עצמם כמנוסים, עד כדי חניכה שלהם.
ניתן היה לתקן במקצת את השיטה אם שר חדש כמו לפיד היה מקבל על עצמו משרד זוטר יותר ותואר בכיר יותר, סגן ראש ממשלה למשל. הכיבוד לראש מפלגה היה מתבטא אז בתואר, אבל לא בבכירות המשרד, כל עוד לשר אין ניסיון מיניסטריאלי.
חובת ההוכחה עליו לפיד התפרסם בסיסמאותיו: "שוויון בנטל" ו"איפה הכסף?". לאחת מהן ברור שהכתובת ליישומה היא האוצר, תפקיד קשה וכפוי טובה, אבל לא אבוד מראש. ע"ע שר האוצר נתניהו לפני עשר שנים. מבחינת שתי הסיסמאות, חובתו להוכיח שאין מדובר בסיסמאות אלא בכוונות אמיתיות.
משמעות השוויון בנטל היא שינוי שיח הזכויות המתפשט במקומותינו ללא קשר לשיח החובות. התוצאה: פריקת עול במשפחה, בבתי הספר, בצבא, ועוד. בכל המערכות יש הדגשה מופרזת של זכויות - הילד, התלמיד, החייל - ושחיקת סמכותו של הבכיר - ההורה, המורה, המפקד. כך, גם בחברה: מגזרים שלמים, ולא רק חרדים, התרגלו לתבוע זכויות להטבות ולהתחמק מנשיאה בנטל החובות, בשירות הצבאי, בשירות האזרחי ובכלכלה. חובתו של לפיד, שדיבר הרבה על שוויון בנטל, להוכיח את רצינות כוונותיו וליישמן לא רק כלפי הציבור החרדי, אלא גם הערבי.
באותה מידה מוטל עליו, המתיימר לייצג את מעמד הביניים, לזכור שמעמד זה, של העובדים והמשרתים בצה"ל, כולל גם את המתיישבים ביהודה ובשומרון. תקיעת טריז בין מעמד הביניים למתיישבים היא שקרית ומקוממת. שר האוצר הוא של כולם, לרבות של כשבע-מאות אלף אזרחי ישראל החיים מעבר ל"קו הירוק": בירושלים, ביהודה ובשומרון.
ראוי להזכיר לשר הטירון שהפתרון למחירי הדיור איננו בניית וילות ומגדלים בגוש דן וב"אזורי הביקוש", אלא פיזור הבנייה מזרחה, מאזורי גדרה-חדרה למערב השומרון, ומירושלים למעלה אדומים. מי שמתכוון באמת להתמודד עם הבעיה - זה הכיוון. שם אפשרי "דיור בר-השגה". בנייה בתל אביב ובנותיה טובה לכרישי הנדל"ן, אך לא למי שזקוק באמת לדיור כזה.
ראוי לומר ללפיד: אל יתהלל חוגר כמפתח, או: טוב יאיר מיהיר.
