אריסטוקרטיה במקור היווני היא שלטונם של הטובים ביותר. בימי אריסטו שימש המונח להגדרת שלטון בעלי המידות הטובות, השולטים למען הכלל, להבדיל מהאוליגרכים השולטים ברמה בישראל, ארצות הברית, בריטניה, יוון ורוסיה. האוליגרכים, שהם על-פי רוב בימינו הטייקונים, מעדיפים לעיתים להישאר מאחורי הקלעים, אם כי הם תומכים ומקדמים פוליטיקאים הדואגים להיטיב עימם בהפרטת נכסי המדינה בנזיד עדשים, בהעלמת עין ממונופולים וקרטלים שלהם, מהתחמקותם לשלם מיסים, בקיום משטר ניאו ליברלי אוליגרכי כשבראש הפירמידה הם ממנים שחקן בסרטים דרג ב', מנהל שיווק של חברת רהיטים, אשת ברזל או גנרל עריץ כפינושה הצ'יליאני. האוליגרכים מקבלים גיבוי אידיאולוגי מנביאי שקר כמילטון פרידמן שיעץ לכולם, מפרופסורים המרביצים את תורתם הניאו ליברלית ונהנים ממשרות של דירקטורים בחברותיהם, מסופרים עם דיעות פשיסטיות כאיין ראנד.
לפיכך כל מי שהוא הכי טוב, בעל מידות טובות ומצליח, בין אם הוא איש עסקים, איש מדע, איש רוח, משרת ציבור ופוליטיקאי, שייך מעצם ההגדרה לאריסטוקרטיה של המדינה. ואילו טייקון הנכשל בעסקיו, פושט רגל או עושה תספורת הוא בהכרח "עמך", כי אין לו מידות טובות בגלל שהוא עושק את נושיו וגם נכשל בעסקיו. לעומת זאת אנשי העסקים האתיים והמצליחים, כמו
סטף ורטהימר,
גיל שויד או ווארן באפט, הם באריסטוקרטיה שלנו. כך גם הפרופסורים בעלי המידות הטובות שגם מצליחים במחקריהם.
משרתי הציבור הדואגים לציבור, ולא עושים לביתם כשהם מועלים בתפקידם תמורת אתנן של משכורות מיליונים אצל הטייקונים, הם האריסטוקרטיה. אנשי הרוח כיהושע סובול, ארתור מילר או הנריק איבסן הכותבים מחזות מופת חברתיים שנועדו לשפר את פני החברה והם בעלי מידות טובות, הם האריסטוקרטים. ואילו פוליטיקאים כפרנקלין דלנו רוזוולט שעשו מהפך בחברה ובכלכלה האמריקנית הם הדגם של האריסטוקרטיה שצריכה להנהיג את העם ולא פוליטרוקים או אוליגרכים.
ה"עמך" האמיתיים הארי רקנאטי עליו השלום, שהיה ידיד שלי, היה אומר לי לא פעם על הטייקונים של היום שהם BASHA KLASSA (מעמד נמוך, "עמך" בלאדינו, שפת אמנו), להבדיל מהאצילות השורשית שאפיינה את אביו, אותו ובנקאים ואנשי עסקים מהדור הישן, ונעלמה במידה רבה מנוף הבנקאות הישראלית אחרי שהודחו הוא ובנקאים אחרים, אנשי כבוד, הרואים בבנק ישות שמרנית שנועדה לשמור מכל משמר את פקדונות הציבור ולתת אשראי רק לגורמים אמינים ולא לטייקונים הרפתקנים המשקיעים את כסף החוסכים, בעלי המניות הקטנים והמחזיקים באגרות חוב בהשקעות ספקולטיביות. כולנו יודעים מה קרה בהמשך לבנקים בישראל שכמעט ומוטטו את המשק הישראלי בשנות השמונים ומה קורה בבנקאות העולמית משנות השמונים ועד היום ובעיקר בעת המשבר הגדול של 2008.
חשבתי על כך במיוחד לנוכח התספורות של מרבית הטייקונים, שרבים וטובים אמרו שהם לא יעשו לעולם תספורות והשקיעו באגרות החוב שלהם את כספי הפנסיה שלנו בחוסר אחריות. החבורה הזאת הפכה למיליארדרים, אבל כשהם צריכים להשקיע השקעות ספקולטיביות הם עושים זאת על חשבון החסכונות שלנו ואנחנו משלמים עבור מחדליהם, כשהם יכלו, אם היו אנשי כבוד, לכסות את כל ההפסדים מנכסיהם האחרים.
כל הטייקונים העושים תספורות של 50% ויותר לא התרוששו מהתספורות, רק אנחנו נשארנו קרחים בגללן והם העבירו פירורים מהונם בשביל לשמור על השליטה בנכסיהם, בחסות התייחסות אוהדת של השלטונות הניאו ליברלים שלנו, של הפקידות הממשלתית הבכירה העוברת לעבוד אצלם בשכר של מיליונים, של הרגולטורים שרמתם הולכת ויורדת עד שדמו לקופים שאינם רואים, שומעים ומדברים, וכמובן של הבנקאים החברים אתם במועדון האקסקלוסיבי של פושטי הרגל והעור שדואגים לבטחונות להלוואותיהם וגם אם אינם מספיקים הם מגדילים את העמלות, משלמים ריבית אפסית לפקדונות שלנו ולוקחים ריבית נשך על ההלוואות שנותנים לנו.
שוויון בנטל עם הטייקונים קראתי לאחרונה מחדש את "המחרוזת" של גי דה מופאסאן המביא סיפור על אשה פשוטה, הגברת לואזל, מהעם, המאבדת את הענק שהלוותה לה חברתה העשירה ובשביל לשלם עבורו, כי היא באמת אשת כבוד, היא עובדת בפרך ומחזירה את הכסף עם הריבית עד הפרנק האחרון. זאת ועוד, הנשים הפשוטות בבנגלה דש שלוקחות הלוואות של עשרות דולרים מבנק גרמין של מוחמד יונוס על-מנת להקים עסקים זעירים מחזירות ב-98% מהמקרים את כל ההלוואות עם הריבית, כי הן נשות כבוד ועומדות בדיבורן, למרות שאין להן כסף מהצד.
נוצר מצב משונה, כאשר דווקא פשוטי העם הם אנשי הכבוד, האריסטוקרטים, המחזירים את חובותיהם, משלמים את מלוא המיסים, עובדים בשכר ההולך ונשחק, חיים ברמת חיים ההולכת ויורדת, ואילו הטייקונים פושטי העור והרגל, המקרקפים אותנו על-פי מיטב המסורת האינדיאנית, הם חסרי כבוד ובושה. אך האם החברה מוקיעה אותם, לא משקיעה בהם, לא עובדת אצלם, לא מלווה להם, לא נותנת להם הטבות מס? לא ולא - הם החברים הכי טובים של המנהיגים שלנו, של פקידי האוצר שלנו, הם ה"אריסטוקרטיה" הישראלית, ועלינו אומרים שאנו קומוניסטים ואנרכיסטים, הזויים וחוצפנים, בעוד אנחנו המוהיקנים האחרונים של רוח הקפיטליזם.
כל עוד החברה תמשיך לחשוב כך, כל עוד היא תתן את קולה לניאו ליברלים המנהיגים את המדינה מאז שנת 1996, המאיימים עלינו בדוקטרינת ההלם עם האיום האירני, הבעיה הפלשתינית, השוויון בנטל, המשסים את פלגי העם זה נגד זה, במקום לדרוש שוויון בנטל עם הטייקונים וחברות הענק המשלמים פירורים כמיסים, נהנים מההפרטות השערוריתיות, מקהים את חושינו עם תוכניות הריאליטי המטמטמות - לא יהיה טוב במדינה הזאת לרוב רובו של העם חפץ החיים.
