בשעה זו עדיין לא ברור מתי יחתמו על ההסכם הקואליציוני, אבל די ברור שהוא ייחתם, ולפני פסח. מה לפני פסח, לפני ביקור אובמה שמגיע הנה שישה ימים לפני החג. מעניין התזמון שלו כמו גם התזמון של הקמת הממשלה בחודש שעליו אמרו חז"ל: "הרואה 'ניסן' בחלום, ניסי נסים נעשים לו". ברוב השנים פרשת השבוע שלנו נקראת בתחילת חודש ניסן, חודש הנסים של הגאולה ומעניין לבדוק מה הקשר בין מאפייניו של החודש ובין תוכן הפרשה. וכמובן, לבדוק גם איך הפרשה והחודש מתקשרים לאירועים הפוליטיים והמדיניים שבחדשות. שהרי, כפי שהזכרנו ברשימה הקודמת, הבחירות נערכו ביום השלישי לפרשת בשלח בו קראנו על קריעת ים סוף, והתאריך היה היום האחד עשר לחודש האחד עשר. אמרנו שזהו שילוב שמבטיח שינויים מפליגים והם מתחוללים גם אם מנדהו ינסה להתכחש להם.
הפרשה והספר כולו פותחים בפסוקים: [א] וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דיברנו בעבר על המסר שמשדרת לנו האות א' הזעירה של וַיִּקְרָא, שרומזת לענווה המופלגת של משה, שאותה אנחנו אמורים לאמץ לעצמנו, וגם על כך שלא נאמר מיהו הקורא אל משה ואחר כך לא נאמר אל מי מדבר ה'. שאמנם אנחנו מבינים את זה מההקשר, אבל בפנימיות, הניסוח הזה רומז לנו שהקריאה וגם הדיבור מכוונים אל כל אחד ואחת מאתנו. ומה אומר ה' למשה - הוא מורה לו להנחות אותנו בדרך הנכונה להתקרב אליו: [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם. רש"י בפירושו מצטט כאן מחז"ל: בקרבנות נדבה דבר הענין. בהמשך יש גם קרבנות חובה, אבל מדוע פותחת התורה את דיני הקרבנות ואת ספר הקרבנות כולו, בקרבנות נדבה דווקא?
על כך מציע כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' שני פירושים בשני רבדים: ברובד הפשט, ההוראה התקבלה מיד לאחר הקמת המשכן בימים אלו של תחילת חודש ניסן בשנה השנית ליציאת מצרים, ולא סביר שמישהו יחטא ויתחייב באיזשהו קרבן בימים של התרוממות רוח כזו שחוו כולם. הפירוש השני נוגע לנו יותר כי הוא מתייחס לעבודה הפנימית שכל יהודי אמור לעשות עם עצמו; כשרוצים להתקרב אל ה', אָדָם כִּי-יַקְרִיב - מִכֶּם קָרְבָּן לַה', ההתקרבות מחייבת הקרבה, מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן. הבהמה הבקר והצאן כאן רומזים לתכונות הטבעיות שלנו, תכונות שבעיקרן הן בהמיות כידוע, עליהן צריכים להתגבר כדי להתקרב אל ה'. אחר כך מפורטים בפרשה סוגי קרבנות חובה, כאלה הבאים על חטא, אבל הדרך להימנע מהיקלעות למצב בו חייבים להבא קרבן, היא ליזום התקרבות, להתנדב, להביא קרבנות נדבה.
התנדבות מהתורה אופס, עד עכשיו חשבנו שלהתנדב זה רק בצבא, לסיירת מובחרת וכאלה. בעצם, אם רוצים מאוד, גם לעזור לזקנים ולחולים יכול להיחשב כהתנדבות; שלא לדבר על אלה שמתנדבים על בסיס קבוע, לעזור לפלשתינים להתגבר על הכובש האכזר (אנחנו!) ובאותה הזדמנות גם לעזור לנו להיפטר מהכיבוש המשחית. שתי ציפורים בהתנדבות אחת. והנה בספר השלישי של התורה, כבר מהפתיחה של הספר ושל פרשת השבוע שלנו, עולה שגם התורה מצפה מאתנו להתנדב. בעצם, העובדה היא שרעיון ההתנדבות מלווה אותנו לכל אורך התורה, אבל לכל ההתנדבויות בתורה יש מכנה משותף המנוסח היטב בתחילת פרשתנו: אָדָם כִּי-יַקְרִיב - מִכֶּם קָרְבָּן לַה'. האדם יכל לבחור במה להתנדב, אבל לא הוא קובע מהי ההתנדבות הנכונה כי לזה יש מבחן אובייקטיבי; האם בהתנדבות שלו הוא מתקרב אל ה' יתברך או, חלילה, להפך.
ובהתייחס לשאלה שבכותרת רשימה זו, אפשר בהחלט לומר שזה מה שרוצים מאתנו, שנקודת ההתייחסות שלנו, שהיעד הקבוע שלנו יהיה התקרבות אל ה' יתברך, שנשאל את עצמנו, לפני כל צעד שעושים, האם הצעד הזה צפוי לקרב אותנו אליו יתברך? וכאשר נשאל (את עצמנו) את השאלה הזאת שוב ושוב, סביר להניח שבמשך הזמן גם נצליח להתקרב באמת. אני יודע שזה לא פשוט, זה אפילו קשה, כי הנטיות הטבעיות שולטות בנו, ובדרך הטבע אנחנו נוטים לפעול בהתאם לנטיותינו בלי להתייחס לציפיותיו של איזה גורם נעלם, אפילו אם הוא הבורא יתברך בכבודו ובעצמו. אבל זה מה שמציעה לנו פרשת השבוע.
המרשם להצלחה מהאמור לעיל יוצא שהתנדבות אמיתית אין פירושה לפעול בהתאם לנטיות הטבעיות שלי, בתחומים ובנושאים שמתאימים לי; גם אין פירושה לפעול בתחום ובדרך שיזכו אותי בתמורה גלויה כלשהי. אדרבה, התנדבות אמיתית פירושה (להכריח את עצמי) לעשות את מה שנכון, גם אם זה ממש לא בטבע שלי, וגם אם אין שום תמורה נראית באופק. הדוגמאות לכך רבות מספור וכבר דיברנו על כך בעבר לא פעם. כעת מנסים לומר שהמושג הזה, התנדבות, ככל שניתן ללמוד מפרשת השבוע לעניינים אקטואליים, הריהו שייך אצל פוליטיקאים ומדינאים לא פחות, ואפילו יותר, משהוא שייך אצל אנשים פשוטים. ושוב, מדברים על התנדבות שתכליתה התקרבות אל ה' יתברך; מה שמרחיב את היריעה הזאת לכל תחומי החיים, והפוליטיקה בכללם. שהרי לכאורה, הפוליטיקאי הגיע למעמדו לאחר שהתנדב לייצג את בוחריו, להעניק להם שירות.
והרי במציאות, עד לאחרונה דומה היה כי הפוליטיקאים שכחו שהם אמורים לייצג את הבוחרים ולהעניק להם את השירות שהם נזקקים לו. דומני שהדברים ידועים ואין צורך לפרט. כעת, עם הקמת הממשלה החדשה בימים המיוחדים של חודש הגאולה, חודש ניסן, נוצרה הזדמנות חדשה לשידוד מערכות כללי, ובראש ובראשונה בחתירה לטובת הציבור. שכן השקפת העולם של הפוליטיקה הישנה גרסה שהרשות השלטונית והציבור הן ישויות נפרדות וממילא כל אחת חתרה להשיג את המירב לטובת עצמה גם אם על חשבון זולתה. ומכיוון שהרשות חזקה יותר בדרך כלל, הציבור נאנק תחת העול הכבד עד שהגיע לסף ייאוש. אבל למזלנו, לא כולם התייאשו; נותרו בציבור כמה טיפוסים אופטימיים, ומסתבר שהם לא היו מעטים והם שהצביעו בשמחה למי שהבטיח להם שינוי, התחדשות.
אין שום ספק שההתחדשות הזאת קשה כקריעת ים סוף לפוליטיקאים הישנים. לוותר על ההרגלים שלהם, לאמץ סגנון חשיבה חדש - זה בכלל לא פשוט. אומנם האמת היא שאינני בטוח כלל שהפוליטיקאים החדשים מתכוונים לאותה התחדשות שאני מוצא כי התורה מציעה לנו בפרשת השבוע ובכלל, אבל מסתבר שזה לא באמת משנה. כי כמו שלא התכוונו לערוך את הבחירות בתאריך המיוחד שבו נערכו, וכמו שלא התכוונו למשוך את עניין הקמת הממשלה אל תוך ימי חודש ניסן, כך הם יכולים לתכנן התחדשות על-פי תפיסתם והבנתם את המושג הזה, אבל בעזרת השם, ההתחדשות האמיתית בוא תבוא. כי כמו שההשגחה העליונה ניתבה את המהלכים עד כאן, כך תמשיך לנתב ולהוביל אותנו. כי, כמו שאמרנו לא פעם בעבר, הקב"ה עושה לנו נסים ונפלאות כל הזמן, צריכים רק לפקוח את העיניים ולראות.
ההבטחה האלוקית ומעניין שגם הביקור של הנשיא האמריקני נקבע לחודש זה. בהזדמנות זו, במסגרת ההתחדשות שנהייתה מקובלת בשיח הפוליטי, צריכים לספר לו על משמעותו של חודש ניסן. לא להסתפק בטכסים המקובלים ולא לחשוב שביקור שלו, כולל סיור מודרך, ביד ושם, ישכנע אותו. לטעמי, מוטב אפילו לדלג על הפרק הזה בביקור כי הקָרבַּנוּת אינה משכנעת באמת. במקום זה צריכים לספר לו על העבדות שלנו במצרים, על הגאולה משם אחרי עשר מכות שחטפו המצרים, ועל סופם של פרעה וכל חילו. במלים אחרות, לשתף אותו בתרגול מוקדם של סדר פסח. יש סיכוי שזה יעשה את העבודה. כמובן, כל זה בנוסף לקריאה בתנ"ך של הפרקים בהם מבטיח ה' יתברך את הארץ הזאת כולה, לעם ישראל לנצח. כך, בלי ספק הוא יבין שעם ישראל אינו ככל העמים וממילא ינמיך את ציפיותיו ל"ויתורים למען השלום" שכמובן, אנחנו אמורים לעשות.
אין לי ספק שאם נפנה אליו בגישה כזאת, הוא ישתכנע. השאלה היא אם אנחנו מסוגלים לעשות זאת, אם אנחנו מרגישים מחוברים באמת לסיפור של יציאת מצרים ולהבטחה האלוקית שנתן לנו ה' על הארץ, כך שנוכל לדבר איתו בשפה הזאת. וכאן, לצערי, דומני שהתשובה שלילית. עדיין. כי עדיין אין אנו מאזינים לקריאה מלמעלה ולפיכך לא שומעים את הדיבור העליון המוצג בפנינו בתורה. לכן עדיין אנחנו מדשדשים בביצה המדינית בלי יכולת להיחלץ. אבל כאמור, זהו מצב זמני. לגמרי. כי למרות שאנחנו לא מודעים לה ולכן לא מבקשים אותה, ההשגחה העליונה מנתבת אותנו אל הגאולה האמיתית והשלמה. ובע"ה בקרוב ממש.