אני מברך את
שי פירון, המתחיל בימים אלו למלא את תפקיד שר החינוך. אודה, שכבשה אותי רגישותו לתלמיד, שלא תמיד מוצא עצמו בתוך ד' אמות של בית הספר, שבשעריו הוא בא כל בוקר, אבל המקום פוסח עליו.
אני מברך את מי שבא למשרד החינוך, הרואה את חשיבות המצוינות וההישג, אך רואה את תפקיד החשוב של היות בית הספר כבית לחינוך. לא רק מרוץ אחר מסחטות שינון וסימון עוד V במרדף אחר הישגים.
אי-אפשר שלא לברך את מי שבא לעצור טרוף אינפלציוני של למעלה מ-150 מקצועות, בהם נבחנים בחינות בגרות ומבקש להגיע למספר סביר.
כמי שנושא עיניו להצלחתו של שי פירון בתפקידו, אני מבקש לשתפו בהיסטוריה של הקמח, הקמח שבלעדיו אין לנו תורה. אני רוצה להעבירו לשנת 1953, שנה בה חוקק חוק החינוך הממלכתי, שנה בה חלקו של המימון הציבורי בתחומי החינוך היה 100%. במהלך השנים חל כרסום מתמיד במימון החינוך הציבורי, במיוחד בתקופת שלטון הליכוד. בימי ממשלת רבין השנייה חלה בלימה בכרסום ותקציב משרד החינוך התקרב ל-95% מימון ציבורי ו-5% כספי הורים.
הנסיקה בימי
יצחק רבין הייתה חד פעמית. למרבה הצער, מאז מסתמנת שוב ירידה תלולה בחלקו של המימון הציבורי בתחומי החינוך, כשרף ההשתתפות הנגבה בעיקר מציבור ההורים רק גדל.
קיצוץ חלקו של המימון הציבורי מגיע עכשיו עד ל-76%. את החלק הנותר, המתקרב לרבע מהתקציב לחינוך בישראל, ממלאים משקי בית פרטיים וגורמים מחוץ למשרד החינוך.
מיותר לציין, שנוצר מצב, לפיו ישנם בתי ספר, המצליחים לגייס הכנסות נוספות מכספי הורים ומתרומות בשיעור גבוה יותר מאשר בתי ספר אחרים. עובדה זו אינה מתיישבת עם העיקרון של השוויון בחינוך.
הפקרת החינוך לתפישה של "כוחות השוק" יצר שלל תופעות הפוגעות בעיקרון של השוויון בחינוך, עיקרון המעוגן בעולמה של היהדות. עיקרון המעוגן בחוק לימוד ממלכתי 1953 -
חינוך ממלכתי פירושו, שהחינוך הוא שטח הנמצא אך ורק במימון המדינה ברשותה בתחום פעילותה וסמכותה המלאה. ידוע לי, שהחוק לא שונה, אבל מה שכן ידוע לי שבמציאות משרד החינוך נותן ידו להפרה בוטה וגסה של החוק.
משרד החינוך הנהיג אוטונומיה בית ספרית בנושאי תקציב. במסגרת האוטונומיה רשאי כל בית ספר לגייס כספים, כמו הפעלה עסקית של מבנה בית הספר, למשל, השכרת חדרים לפעילויות עסקיות אחרי שעות הלימודים. יש כאן מתן יתרון של גב כלכלי לבתי ספר מסוימים באזורים מבוססים ומותיר מאחור בתי ספר בשכונות מצוקה ובאזורי פריפריה.
לפנינו רעיון הלקוח מעולם העסקים ועיקרו הפיכת בית הספר "למרכז רווח" המכלכל את צעדיו. אומנם ,דוח דוברת נקבר, אבל את התיאוריות הפיננסית שלו, למרבה הצער, אימץ משרד החינוך, רווחת היום במשרד החינוך הנחת ייסוד, שלכל יחידה אוטונומית יש סיכוי של ייצור רווח. כדי לממש את הסיכוי הזה הסיטו תחומים בעבודת המנהל הבית ספרי מפדגוגיה למינהל פיננסי. התוצאה היא שישנם בתי ספר, שעומדים לרשותם משאבים כספיים שונים מבית ספר אחר. וזאת בנוסף לעיוות בעבודתו של מנהל בית ספר, שתחום עבודתו חייב להיות תָּחוּם אך ורק במישוריות פדגוגית חינוכית ולא להתעסק בבוכלטריות פיננסיות.
תקציב שעות התקן, התקציב המממן את ההוראה בבתי הספר, נפגע משמעותית בבתי הספר מסדרות של קיצוצים תקציביים בעשרים השנים האחרונות.
תוצאה ישירה של השחיקה בתקציב שעות התקן התבטא בהגברת אי שוויון במערכת החינוך.
בתי ספר בישובים מבוססים מצליחים לגייס סכומי כסף גדולים לקיום תוכנית הלימודים השלמה ולהרחיבה בתוכניות העשרה לטובת התלמיד.
לפני שלוש שנים פרסמו אבי בן בסט ומומי דהן את ההוצאות התקציביות של הרשויות המקומיות. את הרשויות המקומיות קיבצו בן בסט ודהן לפי אשכולות חברתיים-כלכליים. הם מצאו נתון מדאיג לפיו רשויות מקומיות באשכול חברתי הנמוך ביותר העניקו 150 שקל לתלמיד, בעוד שרשויות מקומיות באשכול גבוה יותר הוציאו 2.371. שקל לתלמיד, סכום הגבוה פי 16. זה נתון נוסף המצביע על פערים בתקצוב השוררים בין הישובים השונים בישראל.
זה למעשה פער בלתי צודק בין התקצוב שניתן על-ידי רשות מקומית לילד בשוהם ובמכבים-רעות לעומת מה שמקבל הילד באופקים וברהט, בנתיבות ובקסיימה.
תנועת המחאה החברתית הבליטה את החיבור בין אי השוויון בתיקצוב הציבורי ובין אי השוויון שמוליד המימון הפרטי. תנועת המחאה הזו הביאה 19 מנדטים ל"יש עתיד" ושלחה את שי פירון לתפקיד שר החינוך בישראל.
אני מייחל לכך , ששר החינוך החדש יעקור את התופעה, שבמערכת החינוך שלנו נוצרה קוטביות חברתית מדאיגה בין בתי ספר עתירי משאבים מול בתי ספר, שמשאביהם עונים רק על צרכים בסיסיים.