כידוע, המיתוס הישראלי מלא אמונות טפלות, ו
בנימין נתניהו הוא דוגמה לאחת מאלה. משום מה נחשב הוא לאיש ימין. לא סתם ימין - המנהיג של הימין.
על מה מבוססת אמונה זאת? על התפיסה שלפיה "ימין" ו"שמאל" הם מונחים יחסיים בפוליטיקה הישראלית. כלומר, אם, לדוגמה, נתניהו ממוקם ימינה מ
זהבה גלאון, אז הוא, נתניהו - ימין, כי היא - זהבה היא שמאל. לפי "תורת היחסות" הפוליטית הזאת, מי הוא "ימין" נקבע על-פי איפה שנמצא השמאל בנקודת זמן מסויימת.
הגישה הזאת לא מפתיעה לאור העובדה שה"עולם הישראלי" הוא אכן "שמאלו-צנטרי" בכל דבר ועניין. ולפי עיקרון היחסיות הזה, נתניהו דה-היום הוא נחשב לימין, כפי שבן-גוריון וגולדה, למשל, היו נחשבים בעבר ל"שמאל". אך, אם היו דבריהם נאמרים היום, היו מקטלגים היום את בן-גוריון ואת גולדה כימין קיצוני, הזוי, פשיסטי ומשיחיסתי כאחד. ואם היה נתניהו אומר את דבריו העכשויים ועושה את מעשיו העכשויים דה-אז - היו אז פשוט כולאים אותו על שיתוף פעולה עם האויב.
"נכון", יגידו הפוליטולוגים המלומדים - "זמנים משתנים, ולכן, מה שהיה פעם נחשב "שמאל" היום הוא אכן נחשב ל"ימין קיצוני". זאת היא "תורת היחסות" של ימין ושמאל על רגל אחת, "הפרגמטית" ו"המודרנית". ומכאן המיתוס - בנימין נתניהו מנהיג הימין הפוליטי בישראל. את המענה הממצה ל"תורת היחסות" הזאת ניסח בזמנו
יצחק שמיר, עליו השלום:
"הים הוא אותו ים, הערבים אותם ערבים"... תעודת פטירה לימין הפוליטי היום נחתמה תעודת הפטירה לימין הפוליטי בישראל. אותו הימין, שלקה ב"שבץ מוחי" בשישי ליוני אשתקד בהצבעה על חוק ההסדרה, היום מת הוא סופית בשעה שבנימין נתניהו השביע את ממשלתו החדשה.
למי שכבר הספיק לשכוח: ההצבעה הייתה אשתקד על ההצלה של גבעת האולפנה שבבית-אל, הצלת תושביה מפינוי ובתיה - מניסור (הרעיון ההזוי פרי מוחו של נתניהו). באותם הימים, הן הממשלה והן הכנסת היו, כזכור, כביכול ימניים, כך שלכאורה ניתן היה להשיג את הרוב הדרוש. ואז יצא לא אחר מאשר מנהיג הימין בישראל בנימין נתניהו בקריאה אל שריו. למען הדיוק - לא קריאה אלא פקודה. בפשטות ובכוחניות אלגנטית נאמר לשרים בריש גלי: "מי שיתמוך בהצבעה בחוק ההסדרה - קרי, נגד הפינוי והניסור של ה"אולפנה"- יפוטר לאלתר.
ושרינו הימניים לכאורה: כל אלה שרק יום קודם ערכו ביקורי הזדהות בבית-אל, עלו על הטריבונות, דפקו לעצמם באגרוף בחזה ונשבעו שלא יהיה פינוי, כל אלה, שרינו הימניים, הן מהליכוד והן מה"בית היהודי", כולם הצביעו לפי "מצפונם"... עם נתניהו! מי בהרמת ידיים (במליאה), מי בהצבעה "ברגליים" (בהעדרותם מההצבעה). אף אחד מהשרים לא טרח להציל את "גבעת האולפנה". כך פקד "שבץ מוחי" את הימין הפוליטי - כאן החל גם השיבוץ הפוליטי שיסתיים היום.
היום הוא יום חלוקת הפרסים: פרסים על היושר והמצפון. היום "שרינו", גיבורי מיתוס הימין, מקבלים את שכרם. המנויים שערך נתניהו לא משתמעים לשני פנים: הבוס משלם על הלויאליות לכל אחד מאחשדרפנים שלו.
שניים מהם זכורים לי במיוחד: הראשון הסביר באותו יום את הצבעתו בכך "שהמצב הוא סבוך משפטית" - ובעבור ה"הבננה" הזאת "התשבץ" היום להיות "מר ביטחון". והשני, אשר נשבע פומבית בראיונותיו לכל אמצעי התקשורת: "מה שלא יהיה, אצביע בעד האולפנה", למחרת הסביר את התהפכותו: "לא היה טעם להקריב את עצמי...". השני הזה "משתבץ" היום ליו"ר. ולא באופן מקרי מחליף הוא את היו"ר הקודם. הקודם הצביע אז בניגוד להנחיותיו של נתניהו-הבוס והיום הבוס מעניש אותו בהתאם.
כל שרי הליכוד אשר צייתו אז לנתניהו קיבלו היום צ'ופרים -תיקים. כך העביר הבוס את סדרת החינוך לח"כים מהליכוד: "הצייתנות משתלמת". והימין? הימין הוא דבר יחסי. שלושה מתוך ארבעת הגושים הגדולים שבקואלצייה - "ליכוד", "ביתנו" ו-ה"בית" - נחשבים כ"ימין". גם הרביעי - לפיד - נשמר בנפשו מלהיות מזוהה עם ה"שמאל" ואף "התחיל" עם המתנחלים - אפילו את כינוס פתיחת קמפיין הבחירות שלו הוא ערך באריאל.
אולי חבירתם יחד של ארבעת הגושים האלה לקואליציה הפתיעה רבים. אך לאמיתו של דבר, רב הדמיון בינהם מהשוני: כל הארבעה הם מעין "ימין יחסי". כולם מאוחדים ברדיפתם את החרדים וברצון עז לחנך אותם חינוך מחדש. כל ארבעתם לא יסרבו לתת יד למסירת חלקי הארץ (הדבר ינומק היטב בנימוקים פרגמטיים). ו"הבית"? הוא ידרוש - בכל תוקף! - שפינוי היהודים לא יעשה בשבת.
יום הפטירה של הימין הפוליטי בישראל ירשם כיום של התחלה החדשה ("משהו חדש מתחיל") - תחילת הפיכתה של המדינה מ"יהודית" למדינת "כלל אזרחיה".
יצחק שמיר - מנהיג הימין האמיתי מול המציאות העכשווית של מזרח התיכון החדש, עלינו להרכין ראש לזכרו של הימין האמיתי ומנהיגו האמיתי יצחק שמיר. עוד אז - בעיצומו של "תהליך השלום" - בראייתו המפוקחת וארוכת הטווח ניסה שמיר להזהירנו ולהחזירנו אל המציאות: "ימין" ו"שמאל" אינם כהלכי רוח המשתנים עם הזמן. נהפוכו - ימין ושמאל הם על-זמניים, הם קבועים כששושנת הרוחות במרחב הגאו-פוליטי של המזרח-התיכוני.
המשפט המצוטט הוא מהאמירות המפורסמות ביותר של יצחק שמיר. ואולי זאת הסיבה שפחות זכור ברבים שזה לא המשפט כולו אלא רק חלקו הראשון. "הים הוא אותו ים, הערבים אותם ערבים..." אמר שמיר והמשיך:
"...ונתניהו אותו נתניהו. לא הייתי רוצה שיחזור לראשות הממשלה". 