...וכשהכל יאמר כבר, ויתפרשן, וילאה משמוע את הבשורות המליציות של שרים היוצאים לדרך בתא ההגה של משאיות עמוסות ציוד שיפוצים חדשניים תדאה לה באוויר השאלה הטורדנית, "ושלום, יש מי שעוסק בשלום, מי שמושבע לנסות להביא אותו, מי שמתפלל לפחות בכוונה גדולה שגם אם הוא מתמהמה, אי-אפשר שלא יבוא"?
כמעט חצי שנה אחרי שרה"מ הביא לפיזור הכנסת ולהצבת קלפיות במחוזות ישראל, הושבעה ממשלה. לא הכינו לה את הדרך בדיון כן ושקול על תהליך מדיני. על-פי התהודה הרפה, לא נשמע כאילו יש לסוגיה הזאת רלוונטיות על חיינו. זר לו היה מתבונן בנו, היה תוהה להבין איך עם חכם ונבון, שעיניו בראשו, וחושיו בקרבו, ואוזניו כרויות, איינו רואה ואיננו חש ואיננו שומע מה שכל עין רואה, וכל לב יודע, וכל אוזן שומעת: בלי טיפוח כן של תקוות שלום - צועד הייאוש בדרך של כיבוש הארץ הזאת.
הוא בז הייאוש למלל הימני על בשורה, לתיוג השמאל כסומא, להתכנסות בסלונים המפענחים המשמעות הסמויה של תיבות הקסם "מעמד הביניים", ללהג האמפאטי של פריפריות ושכר מינימום וביקור הטייקונים במספרות בהם הם עושים לעצמם פרמננטים ולמלוויהם תספורות. הייאוש הולך. בלי שלום, הוא יודע, הוא יכה את כולנו שוק על ירך, ולא יהיה ביטחון שיעמוד בפניו, ולא רמת חיים, ולא שוויון מדומיין בנטל, ולא ריסון האקטיביזם השיפוטי לא עלינו, ולא הגברת התמהיל הלאומי, ולא דת מאירת פנים ולא רבנות הפותחת צוהר לזהות יהודית רחומה, דבר לא. רק ייאוש.
והוא יהיה עמיד הייאוש. שום גיבוב דברים על אין פרטנר לא יכריע אותו. לא יגרשו אותו מארצנו בשירי זקיפות קומה. בתפילות לפני מבחני קיום. הוא לא ישתכנע כי ההיסטוריה מוכיחה את אפס התוחלת שבתקווה ולא יירתע מהתמודד עם החכמים אשר יטיפו לו להבין כי אין מקום לייאוש כשאין סיכוי לתקווה. הוא יהיה כאן. יפלוש ללבבות. ישבור רוחות. יסתום אופקים. הוא יתביית בתוכנו ולא יקפל את דגליו רק מפני שיאשימו אותו כי הוא סוכן זר, יצור כפיו של אשכול מדינות ומעצמות שהאיצו בשלום כדי לשחק לידיה של הפלשתיניות השואפת להיות אומה. הוא יהיה עיקש הייאוש. הוא יתפשט ככתם גם על כל מי שחי ספוג בכמיהה גדולה למדינה שחוקי הטבע הבינלאומיים לא חלים עליה.
שהשלום הוא עיקר; הביטחון הוא כלי איך יהיה אחרת? הרי השאלה החותכת אם שלום קודם לביטחון או ביטחון קודם לשלום, היא מכל מקום שאלה המכירה בעובדה הטבעית מאין כמוה שהשלום הוא עיקר והביטחון הוא כלי והמחלוקת איננה אלא על הנבואה שלא נתגלתה לשום אדם הגון, אם ביטחון, אפס הימור תחילה, יביא עלינו את העיקר, את השלום, או אם השלום תחילה, הרבה העזה, יסלול את הדרך גם לביטחון. הדברים עתיקים, ידועים, בהירים, ברורים. איך ברחנו מהם? איך אמרנו כי אין סיכוי? כי נגזרנו לנו? כי תהליך אינו מעלה ואינו מוריד מפני שממילא הוא עקר מעיקרו, כי מחיר השלום אם יבא יאמיר הרבה יותר משאנו מתארים לעצמנו, ואם לא יבוא אפילו פרוטה שחוקה מבוזבזת במחירו ההזוי?
"אברכנה להיות אמיצה באמונה בשלום"
/BU>
מה אברך את הממשלה שעלתה על-כנה עכשיו? אברכנה בהאזנה לקול המודחק שאינו שותק במסתרים לא בימין ולא בשמאל. אברכנה בציות לתבונה שאינה נרמסת על-ידי הטרקטורים עבי השרשראות המהדקים דרכים אל השלטון ושאינה מוכחת לא על-ידי מבכיה ולא על-ידי לועגיה ולוחשת על אוזניו של כל אדם איזו היא הדרך הישרה שתלך בה המדינה. אברכנה להיות אמיצה באמונה בשלום ובמעשה השלום, בהחלטות המעידות עליה כי היא נחושה להיות פורצת דרך לשלום, סוכנת תקווה ריאלית לשלום, כי אף על-פי שאולי בימיה לא ייכון כל השלום - לא יוכל השלום להאשימה כי היא נואשה מן השלום.
אברכנה כי בתחבולות תעשה לה שלום. אברכנה כי תעמוד מול כל אומות העולם המדברות שלום אפילו אם בליבן אין שלום ותפרוש לפניהן את מפת הדרכים בהם הלכה אל השלום וגם אם לא שלמה דרכה שלמה שבועתה. בזאת אברכנה. אשכח לה ברגע זה של ברכה את כל שאמרו חבריה בדרך אל שולחן הממשלה על אין שלום. גם על שתיקות שלום אסלח לה ברגע זה ובלבד שתתעלה מעל לאשד הדיבורים ותעיז לרתום בראשה כוחות שיפתיעו אפילו אותה בשלום.
ואיני נאיבי. ואיני חולם בהקיץ. ואיני מברך אלא ברכת הדיוט שאינה יכולה להיות קלה לא בעינינו ולא בעיניה ויושבי בשמים יודע כי ראוי לה שתבוא לפניו.