יום-יום מתמלאים תאי הדואר שלנו בהמון ניירת, וכל הניירת הזאת מוצאת לבסוף את דרכה לפחי זבל. פח הזבל הקטן כבר הפך לחובה בכל חדר מדרגות, לתוכו מושלכים כל אותם ניירות שתחנתם הראשונה הייתה תאי הדואר. תקופת הפריחה של ניירת זאת היא לרוב קצרה מאוד, וברגע שהנמען, קרי בעל תא הדואר, מאתר את הניירות הללו הוא באופן אינסטינקטיבי משליך אותם לפח.
דומני שלפני שהם ממשיכים להשקיע כל כך הרבה כסף בהדפסת כל אותם פרסומים ובהפצתם, על מישהו שם במערכת לחקור תופעה זאת.
מתחרים על תשומת לב הקונה תהליך גידולה של ניירת זאת של תאי הדואר הוא אוטומטי, בלא הרבה מחשבה. במוחו של בעל המלאכה המוכשר צץ פתאום הרעיון שראוי שרבים ידעו וייהנו משירותיו, או שהסוחר חושב שכולם צריכים לדעת על מרכולתו, ולמעשה כולם מגיעים למסקנה שדי עם דרכי המכירה המקובלות כגון פרסום בעיתונות ובכלי התקשורת, או בחלונות הראווה, אלא עדיף במקום זה לשלוח מסר ישיר לקונה, בעל המאה, שהוא יהיה בעל הדעה, שיגיע למסקנה שהוא צריך דחוף להוציא את כספו על המוצר שלהם. אילו רק כולם ידעו איזה כשרוני אני, חושב בעל המקצוע ואילו הסוחר חושב: מה הטעם לסחורה המעולה שלי המוסתרת בחנות, אם כל כך הרבה בעלי ארנקים יכולים פשוט לחלוף על פניי בלא להיכנס או אפילו להביט על חלון הראווה.
פעם היו מתמודדים עם תשוקה עזה זאת להיכרות קרובה עם הקונה באמצעות שליחת סוכני מכירות לבתים. עם הזמן הפכו הדלתות הידידותיות הללו לפלדלת או דלתות בעלות עיניות מתוחכמות, כאשר מאחוריהם צץ דור חדש שידע את יוסף מלך השטיחים ונמאס לו מהרוכלים הנודניקים למיניהם, ופתיחת הדלת בפני הסוכנים הללו הפכה לאגדת אליבא ושבעים השודדים שם הדלת כזכור נפתחה רק באמצעות סיסמא, והיום כאשר כבר אין זאת אגדה יש גם את האינטרקומים שאי-אפשר למכור להם שום סיפור...
בקיצור כך הפך הסוכן לאאוט והמפיץ בתאי הדואר לאין.
ממדים של מגפה הבעיה צצה כאשר תאי הדואר גילו קרבה יתרה, עד כדי קשרי משפחה ממש, לפחי הזבל הללו המוצבים בחדרי המדרגות.
אולי בעלי תיבות הדואר היו מגלים סלחנות מסוימת אילולא קיבלה תופעת הדיוור הזאת ממדים של מגפה ממש. מה שהיה פעם תקופת הפריחה של פרסומים יפים ואטרקטיביים בתיבות דואר, שהיינו מקבלים לרגל כל מני אירועים ומבצעים, הפכה עם הזמן לתופעה מלחיצה כל בן תרבות בעל תיבת דואר, שלתוכה דוחסים ממש כמויות אדירות של ניירת. בעל תיבת דואר שלא פוקד מסיבה כלשהי את תאו כמה ימים, עלול למצוא את תיבת הדואר סתומה כל כך, עד שהוא נאלץ לנקוט באמצעי חילוץ נואשים, עד כדי נעיצת מכשירים חדים לתוך מעמקי התיבה בתקווה לנסות להגיע לתחתית. ניסיון שממילא למחרת יתגלה כעקר, מפני ששוב תעלה התיבה על גדותיה...
להיאבק בדיוור הישיר בתחרות בין דואר הזבל לדואר הרגיל פעם מנצח הראשון ופעם השני. בעל תיבת הדואר צריך להתפלל שדואר הזבל לא יזרוק החוצה את הדואר הרגיל, או שהדואר הרגיל יגיע לפני דואר הזבל, כך שיהיה לו מקום פנוי בתיבתו. המאבק בין שני סוגי הדואר מזכיר לי את המאבק בינינו לפלשתינים על ארץ ישראל. כל אחד רוצה את כולה לעצמו וכולם מצהירים "אין לי מדינה אחרת". בעלי תיבות הדואר מתחלקים גם הם לשני מחנות קיצוניים: אחד שם סטיקרים "לא להכניס לתיבה זאת פרסומת!" והשני מוותר, מגדיל את נפח תיבתו ואומר שלום למפיצי הפרסומות. יש הרואים בתיבת הדואר שלהם חלק בלתי נפרד מהדירה הפרטית ויש הרואים בה שטח ציבורי והם נגד הגבלת חופש התנועה של המפיצים.
יש צורך דחוף למצוא שיטה של חיבור תיבת הדואר ישירות לפח הזבל, תוך התקנת מתקן שיסנן את המכתבים ודברי הדואר המבוילים המגיעים מהררי הדיוור. רשות הדואר צריכה לצייד את הבולים שלה בטכנולוגיה מתקדמת שתיאבק בדיוור הישיר הזה, ממש כמו שמדענים פיתחו סוגי חיידקים טובים הנלחמים בחיידקים הרעים. אין ספק שהתקופה הקרובה תתחולל מלחמה קיום של "לחיות או לחדול" של תיבות הדואר שלנו. שום תיבה נורמלית לא תוכל לעמוד בפני הגל הגואה והולך הזה של דיוור פרסומי. על תיבות הדואר לעבור תהליך אבולוציוני, שיהפוך אותם לחכמות יותר, יעילות יותר, ולא - דינן נחרץ!