"אני מאוד מבקש ממך שתיקח על עצמך את טקס בר המצווה הזה", כך נפתחה השיחה בין הדובר לביני, שהמשיך ואמר: "מדובר במשפחה שרחוקה מהיהדות, אבל מגיעה לעשות בר מצווה לבנם הצעיר, והם מבקשים שתהיה איתם".
לבקשות כאלה אני מתקשה לסרב. מצאתי את חלון הזמן והתייצבתי במועד ליד הכותל. חתן הבר מצווה, נער מתוק כבן 14, נשא דברים. אחרי התודות המקובלות להורים, סיפר הנער שהוא בכלל לא רצה לעשות בר מצווה. אין לו קשר להוויה הזאת, אבל דווקא השנה, הוא חש פתאום רצון ושהוא מרגיש שייך. הוא רצה להגיע לישראל, ולעבור טקס של בר מצווה.
גאולה בזכות גולה הסיפור הזה מחובר היישר לפירושו של הנצי"ב מוולוז'ין על אחד הקטעים המרגשים ביותר בהגדה של פסח: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם". שואלים הפרשנים לדורותיהם מהי אותה "והיא שעמדה", ועונה הנצי"ב שה"והיא" מתייחס להבטחה שלא נתבולל, שניתנה לאברהם אבינו ב"ברית בין הבתרים" - שם נאמר לו "גר יהיה זרעך". לעולם לא ניקלט בחברה הלא-יהודית, תמיד נצוף, כמו שמן על גבי המים. והנה ההכנה הטובה שלי לליל הסדר, הייתה בפגישה עם נשמתו הזכה של הילד, שמעבר לכל המציאות שבה הוא נמצא, יצאה ממנה זעקת השייכות.
"איך אתה חש כשופט, עם כל השחיתות, והעוול שאתה פוגש במדינה?" שאלתי פעם אישיות משפטית בכירה. "דע לך, כי האורות גדולים הרבה יותר מהצללים", הוא ענה. חשבתי שכדי לראות אורות בתוך כל כך הרבה צללים, צריכים להיות בעלי ראייה טובה. להיות מסוגלים לנקות ולצחצח את הזגוגיות המכוסות בכל כך הרבה אבק ופיח.
כוחן של הנשים וזאת ההכנה השנייה שלי ל"היא שעמדה". "למה והיא, בלשון נקבה דווקא?" שואל השל"ה הקדוש. ותשובתו היא שהכוח הנשי עמוק יותר מהכוח הזכרי. הכוח הנקבי יודע לזהות "אור חוזר", דהיינו הוא יודע לזהות אורות העטופים בצללים. לכן הכוח הנשי גם היה הכוח דומיננטי ביציאת מצרים. המיילדות העבריות שפרה ופועה ידעו להציל את הבנים היילודים מההשלכה ליאור. יוכבד ומרים, האם והאחות של משה, הן אלה שהצילו אותו ממוות, ובתיה בת פרעה היא זו שגידלה אותו. הנשים לא חטאו בעגל ועוד ועוד.
הכוח הזכרי, לעומת זאת, צריך עובדות ברורות נחרצות. הוא לא רואה את האורות העמומים, הוא צריך זרקור, "אור ישר". גאולת מצרים היא גאולה נקבית, כיוון שאורות וצללים התערבבו בה. גם מדינת ישראל נמצאת במרחב העמום הזה, ולכן גם אנו צריכים את "והיא שעמדה", את הקול הנקבי, היודע לזהות את האורות הבוקעים מהאופל.
על המקרר של חמותי תלוי צילום דהוי ומצהיב עם ברכה מיוחדת. בליל הסדר במחנה הריכוז ברגן-בלזן, העניקו הנאצים ברשעותם ליהודים מנה גדולה ומכובדת יותר (הכל יחסי כמובן) של... לחם. חייהם של האסירים המורעבים והמעונים היו תלויים בלחם הזה. אחד הרבנים שהיה שם הורה לאכול מהלחם בליל הסדר כדי להציל את נפשם ממוות, ולברך ברכה מיוחדת על אכילת לחם במקום מצות בליל הסדר הנורא ההוא.
פשוט: "אנחנו יהודים" בעל "ספר התודעה" כותב ש"והיא שעמדה לאבותינו ולנו" היא אותה אמונה תמימה. היא זו שעמדה במבחנים הנוראיים שעמדנו בהם בכל קצות תבל ולכל אורך ההיסטוריה. אותה דבקות בלתי מתפשרת בזהות היהודית שלנו. בלי נימוקים פילוסופיים, בלי אינטלקטואליות יתר, פשוט כך: "אנחנו יהודים".
בי"ז בתמוז לפני ארבע שנים, חצינו את נהר הריין על גשר עץ שמפריד בין שווייץ לגרמניה. הגענו אל הכפר שממנו באה משפחת אמי. שם בכפר הנורא ההוא היה נוהג במשך שנים רבות (עוד הרבה לפני שתושבי הכפר נלקחו למחנות ההשמדה), והוא שמספר היהודים בכפר צריך להיות קבוע. אסור ללדת תינוק בכפר אם מישהו לא נפטר. אם מישהי ילדה "מעבר למכסה", היא גורשה מהכפר.
איך שרדנו את התלאות האינסופיות הללו? איך אנחנו עדיין כאן ועוד במדינה שלנו? איך הפכנו ממאובן לעם חי ומתפתח בכל המישורים? האר"י הקדוש קובע כי "והיא שעמדה" היא שכינתו של הקב"ה, שהייתה איתנו בתוך הגלות. היא ששמרה עלינו, לכבודה - נגביה את הכוס.
