הבובות של ור"ה

כיום נמצאים במוסדות האקדמיים השונים בישראל כשלוש מאות אלף סטודנטים. עם משכיל. אנחנו עם כה משכיל, שאנו נמצאים במקום השני במדינות ה-OECD ביחס בין השכלה לאוכלוסיה. 45% מכלל אזרחי מדינת ישראל הם בעלי תואר ראשון. כמעט מחצית מאיתנו. עם הספר של ממש. אלא שבעקבות החור התקציבי שהתגלה בשנה האחרונה, גרעון הממשלה עומד על כ-40 מיליארד שקל, הקיצוץ המדובר הוא כנראה קיצוץ רוחבי, ותוכניות רבות הדורשות הקצבה מחודשת ככל הנראה יועברו לדום, באופן זמני לפחות, על-אף שבישראל אין דבר קבוע מהזמני. קיצוץ זה צפוי לפגוע בתוכניות ההבראה שקיבלו על עצמם המוסדות האקדמיים. בהתאחדות הסטודנטים כבר מתכוננים ליום שאחרי, בו ככל הנראה יועלה שכר הלימוד שמשלמים הסטודנטים. הסבסוד הממשלתי נמצא בפערים שיש בין שכר לימוד המשולם במכללה פרטית לבין זה המשולם באוניברסיטה, מדובר על משהו בסביבות ה-20 אלף שקלים. המטרה של משרד האוצר כבר שנים (באחרונה באמצעות ועדת שוחט) היא להעלות את שכר הלימוד, כשהסטודנטים מתנגדים תמידית להעלאה שכזו. ראשי האוניברסיטאות מקבלים אפוא תמיכה ברורה מהסטודנטים, כפי שאומרות המודעות במוסד הלימודים של המחבר: "קיצוץ בהשכלה הגבוהה פוגע לך בכיס", והעלאה של 50% של שכר הלימוד בהחלט תפגע בכיסו של הסטודנט הממוצע. העלאת שכ"ל הגיונית אלא שיש נתונים נוספים שיש להתמקד בהם. בקרב התלמידים שהשלימו 12 שנות לימוד, אחוז הזכאים לבגרות עמד על 48.1% (על-פי ישראל היום). לעומת זאת, על-פי הנתונים הנמצאים במשרד האוצר (כלכליסט), מדובר ב-53%. נראה כי נתון זה נותר דומה במשך שנים, ומתייצב בסביבות ה-50%, לכאן ולכאן. כלומר, ההפרש בין אלו המסיימים בהצלחה את 12 שנות הלימודים ואלו הנכנסים בשערי האקדמיה הוא נמוך מאוד. גם לא ניתן לומר כי שכר הלימוד הוא זה הפוגע באותם אחוזים בודדים. על-פי דוח של בנק ישראל אשר בוצע בימים בהם שכר הלימוד עמד על 11.6 אלף שקלים בשנה. אז מצא הדוח כי אחוז הנגישות למוסדות אקדמיים עומד על 98%. ניתן להניח כי הפיחות בשכר הלימוד לכדי 8.6 אלף הגביר אף יותר את הנגישות למוסדות אלו, והעלאה בשכר הלימוד בארבעת אלפים שקל אומנם תפחית את אחוזי הנגישות לעולם האקדמי, אך עדיין יהיה מדובר באחוזים בודדים, והנגישות תיוותר גבוהה מאוד. לכן העלאת שכר הלימוד שהציעה ועדת שוחט (ל-14.8 אלף בשנה) הייתה הגיונית. יחד עם זאת, הציעה תת הוועדה לעניין שכר הלימוד לאפשר הוזלה משמעותית בזמן הלימודים, אז ישלמו הסטודנטים פחות מששת אלפים שקלים, כשעם תום הלימודים, הסטודנט ישיב את ההלוואה שקיבל, בסך 9 אלף שקל לשנה. את הסכום הזה ישיב הסטודנט למדינה על פני עשור, בסדר גודל של כ-300 שקלים בחודש, בכפוף למשכורות שלהם – כלומר שכר הלימוד המורגש במהלך הלימודים ירד מחד-גיסא, ומאידך-גיסא, בוגר האקדמיה שמקבל משכורת גבוהה יותר יוכל להחזיר את ההשקעה של המדינה בו. אינפלציה של תארים אינפלציית התארים יוצרת מציאות בה השלב האלמנטרי שבעבר היה בגרות כדרישת סף, כיום הוא תואר ראשון. ההשכלה שהוגדרה בעבר כיתרון בקורות החיים, השתדרגה מתואר ראשון לתואר שני, וככל שהמצב יתמשך, כך האינפלציה האקדמית בטווח הארוך רק תחמיר את המצב של שוק העבודה. כשהמטרה, עבודה, רק הולכת ומתרחקת, ההשכלה כבר לא מובילה לצמיחה. כל זה כמובן, אינו משנה בעבור הפרט, שלא מוכן שיעלו לו את שכר הלימוד ויהי מה. את הבעיה יוצרים מספר תנאים. האחד הוא התרבות שדוחפת אותנו לאקדמיה ויהי מה, כך שלא משנה כמה אנו באמת מתאימים לאקדמיה, אנחנו נשאף להגיע לשם. הדבר השני הוא חוסר ההבנה של מהות האקדמיה, היא נועדה למחקר ופיתוח, לא להכשרה, לשם כך נועדו המכללות. דבר שלישי הוא חולשת בתי הספר, שמונעים את שוויון ההזדמנויות בנגישות להשכלה גבוהה. ברם ברור שהשכלה מובילה לחברה טובה יותר ככלל, אך המרדף אחר התואר יוצר אנשים שנכנסים למירוץ האקדמי בשאיפה להשכיל לא על-מנת להשכיל, אלא על-מנת למצוא עבודה, תהא אשר תהא. מהשכלה של ממש, האוניברסיטאות הופכות בעיני תלמידיהן כמקור להבטחת תעסוקה בעתיד. לעומתם, האוניברסיטאות רואות בסטודנטים את חוקרי העתיד. המצב הפרדוקסלי הזה מבטל בסופו של דבר את החלום להשכלה גבוהה, כיוון שככל שרבים מאיתנו משכילים יותר, כך קו הסיום מתרחק מאיתנו עוד ועוד, ובין אם נרצה ובין אם לאו, נבלה עוד ועוד שנים באקדמיה. אז איפה אפשר לקצץ? כמו בכל מערכת גדולה, אפשר לקצץ באקדמיה. איפה? ניתן לבדוק איפה נמצאים אנשי המנהלה בתחום ההשכלה הגבוהה במגזר הציבורי. אפשר להתחיל שם. אפשר להמשיך ולנתב סטודנטים שמחפשים הכשרה על-מנת להשיג תעסוקה במקום להמשיך ולעשות מה שאפשר למשוך אותם אל המחקר אליו הם לא שואפים. ההתערבות הממשלתית אומנם בכל מקרה תפחת, כי כפי שאמר איציק שמולי הסכמי ההתאחדות עם המדינה תקפים עד לתחילת השנה הבאה, מה שבהכרח יוביל לדיונים מחודשים על שכר הלימוד, לקראתם יש לומר כי מוקד העניין צריך להיות הפונקציונליות של האקדמיה, מה יוצא לנו ממה.