בדרך כלל, השבוע שלפני חג הפסח הוא אחד העמוסים בשנה, שכן כולם עסוקים בניקיונות ובהכנות לחג כידוע. והנה השנה, בשבוע הזה, כמו לא די לנו בעומס הרגיל, נוסף לנו עומס חדשותי ופרשני חריג ביותר; שכן בשבוע הזה הוקמה ממשלה חדשה בישראל והרכבה הותקף קשות מכיוונים שונים; וגם הביקור של נשיא ארצות הברית הזדמן לנו השבוע, ואף אחד לא ראה עצמו פטור מתגובה לדבריו בנאומים שנשא. וכאמור, כל זה מתרחש בחודש ניסן, שכבר הזכרנו לא אחת כי הוא חודש הגאולה, לא רק מפני שבו נגאלנו משיעבוד מצרים, אלא גם משום ש"בו (אנחנו) עתידים להיגאל" בגאולה האמיתית והשלמה שכולנו מייחלים לה. ובינתיים, המשמעות הפנימית של הביקורת שהוטחה בממשלה החדשה היא על כך שאינה נושאת בשורה של גאולה לדעת המבקרים, ואולי אף להפך, בשורה של שיעבוד היא נושאת לדעת חלק לא מבוטל מהם.
וביחס לדברים שנשא נשיא ארצות הברית, באופן טבעי (כמעט) כל אחד שמע ממנו את מה שרצה לשמוע; איך הגדיר זאת אחד המראיינים בפנותו לפוליטיקאי ה"ימני" שישב מולו - "אתה מעדיף לראות את חצי הכוס המלאה", והתעלם מכך שבאותה שעה ממש הוא עצמו התעקש לראות את חצי הכוס הריקה. הוא אשר אמרנו, (כמעט) כל אחד שמע את שרצה לשמוע. אין בדעתי להתייחס לפרטי פרטים בשני הנושאים הנ"ל; גם משום שאין זו דרכי וגם משום שאפילו אם הייתי מנסה לא הייתי מצליח, כי לא ממש עקבתי אחר האירועים. העניין שלי הוא "לחיות עם הזמן" עם פרשת השבוע ומועדי ישראל. ומזווית זו, דומני שאף אחד לא שם לב, או לפחות לא דיבר על משמעות הקמתה של ממשלה ומיד אחר כך ביקור ממלכתי חשוב במועד המיוחד הזה, בשבוע שלפני חג הפסח.
אין כל חדש תחת השמש בעצם, מה שאנחנו היינו אמורים לעשות ולא עשינו, עשה הנשיא האמריקני, הוא עצמו כן דיבר על המסר של חג הפסח. לפחות את ליל הסדר הוא הזכיר באחד מנאומיו. הוא גם הזכיר את השורשים התנ"כיים של עם ישראל בארץ ישראל, את ההבטחה האלוקית לאבותינו הקדושים. עוד נושא שאצלנו נחשב "לא רלוונטי" בדיונים מדיניים ואצל הגויים זה הדבר היחיד שרלוונטי. לא נעים, אבל דומני שלזה בדיוק הוא ציפה מאתנו, שנתייחס לביקור שלו מהזווית של לוח השנה שלנו ושבטיעונים המדיניים שלנו נסתמך על ההצדקה היחידה לשליטתנו בארץ הזאת, להבטחה האלוקית, שנוכחותנו כאן מבטאת את הגשמתה. ואולי הוא לא ציפה, כי כבר התרגל שאנחנו לא מסתמכים על טיעונים ארכאיים, שאנחנו מסתמכים רק על טיעונים חדשים ואולי גם חדשניים.
דומני כי כל הדיבורים שנשמעו השבוע מפיהם של פוליטיקאים ושל פרשנים למיניהם, הן ביחס לממשלה החדשה לחיוב ולשלילה (בעיקר לשלילה) והן ביחס לביקור הנשיאותי, כולם התעלמו מהזמן המיוחד שבו אנחנו מצויים. וכידוע, לפחות ביחס לממשלה, בקלות אפשר היה לנחש מה ייאמר אם רק ידענו מיהו שמתעתד לומר. כי התרגלנו שלא לצפות להפתעות שמקורן בחשיבה חדשנית; מי שהביע דעה, עשה זאת בהתאם לדפוס החשיבה הרגיל אצלו ועל כן, מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ אמר קהלת [פרק א']. בחסידות מוסבר הפסוק הזה כך: כשמתייחסים רק למה שמתחת לשמש, למציאות הגלויה, זו הנראית בעיני בשר, אכן אין כל חדש. לעומת זאת, כשמודעים למה שמעל השמש, לאור אין סוף ברוך הוא שמהווה את כל העולמות בכל רגע מחדש, לומדים לזהות את ההתחדשות וגם זוכים להתחדש בעצמנו.
השבת הקרובה, כמו כל שבת שלפני חג הפסח, מכונה "שבת הגדול". וגם, בשנה פשוטה כמו השנה, קוראים בשבת הזאת את פרשת "צו". פירושים שונים נאמרו על אודות שמה של השבת הזאת והשאלה העיקרית שהתייחסו אליה היא, 'שבת' זה לשון נקבה אז מדוע מסמיכים לה לשון זכר, 'גדול'. אותנו מעניינת השאלה במה גדול יום השבת הזה מכל ימי השבת של השנה. המדרש מספר כי השבת האחרונה של בני ישראל במצרים הייתה בעשירי לחודש ניסן, ביום בו היה עליהם לקחת שׂה שיהיה מוכן לקרבן פסח ביום ארבעה עשר לחודש. הם חששו מתגובת המצרים אבל קיימו את הציווי. ואכן, המצרים שאלו אותם בשביל מה השה והשיבו שעוד מעט תהיה מכת בכורות ואנחנו נשתחרר מכאן. הבכורים נבהלו ודרשו לשחררם מיד. נתקלו בסירוב ופתחו במרד שעלה בקרבנות רבים.
יום ה' הגדול והנורא בדרך כלל, הבכורים מייצגים את התוקף והעוז של ההמשכיות. לפי זה, בכורי מצרים היו אמורים להיות המשעבדים המרים ביותר של בני ישראל במצרים והכי עקשנים בסירוב לשחררם, כי הם המייצגים הכי אמיתיים של מצרים. במקום זה קרה ההפך, שהם פתחו במלחמה נגד פרעה בדרישה לשחרר את בני ישראל. כלומר, הנס הגדול התבטא בכך שבכורי מצרים נלחמו על שחרור בני ישראל. זהו הנס הגדול שעל שמו נקראת השבת הזאת. בזמן ההתרחשות, בני ישראל לא ידעו על כך דבר; ועל זה אומר דוד המלך בתהלים [קלו]: לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. שרק הוא יתברך לבדו, יודע (בזמן אמת) את הנפלאות שהוא עושה לנו. אלא שבחלוף הזמן אנחנו מתוודעים אל הנפלאות שהקב"ה עשה לנו ואנחנו אמורים להודות לו עליהן. בעבר, זה היה מובן מאליו שיהודי מודה לקב"ה וגם היום, ברוך ה', יש יהודים שמודים לו על כל עניין וגם סתם כך בכל יום.
אבל חוששני שההודיה הזאת אינה ממאפייני הפוליטיקאי המצוי אצלנו וחבל, כי הודיה מחייבת צמצום מסוים של האגו וצמצום כזה מאפשר להתייחס אל אירועים ומצבים שונים בפרופורציות נכונות. אילו הייתה הודיה כנ"ל, לא היינו נחשפים לביטויים כגון 'חרמות' ו'הדרה' כשמדובר בסך-הכל במאפיין הכי מרכזי של משטר דמוקרטי, מציאותן של קואליציה ואופוזיציה. וגם, אילו הייתה הודיה כנ"ל, לא היינו נתקלים בגילויים של התרוממות רוח מביקורו של הנשיא האמריקני ומדבריו, כאילו בעצם נוכחותו כאן ובדברים שאמר הוא מבשר את הגאולה. הגאולה אומנם קרובה מאוד, אבל הבשורה בביקורו של הנשיא האמריקני היא שלמרות מה שהוא מציע ודורש מאתנו, ושטרח להגיע עד כאן כדי לשכנע אותנו להיענות לו, הבשורה היא שהגאולה תגיע למרות דבריו ולמרות שלא ניענה לדרישותיו.
כדי להצליח להודות לה' יתברך באמת, צריכים לאמץ את הפתיח של פרשת השבוע כדרך חיים [ויקרא ו']: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. כמו שדיברנו בשבוע שעבר, הקרבן מבטא את התקרבות האדם אל ה' יתברך. ומבחינה זו, קרבן הָעֹלָה מבטא התקרבות מתמדת, שכל הזמן חותרים קדימה ולמעלה. כמו האש על המזבח שאינה כבה לעולם: [ה] וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, כך אמור לבו של יהודי לבעור תמיד באהבת ה' ויראתו, כָּל-הַלַּיְלָה. באופן פרטי, הלילה מבטא את הזמנים החשוכים בחיים, ובאופן כללי את הגלות החשוכה; כדי לעבור אותם בשלום, צריכים לשמור על דבקות בה' יתברך, עַד-הַבֹּקֶר, עד שיזרח עלינו אור הגאולה האמיתית והשלמה.
קל לומר את זה, לשמור על דבקות כָּל-הַלַּיְלָה, אבל לא כל כך קל לבצע; בימים חשוכים, בגלות הקשה לחתור קדימה ולמעלה אל האין סוף ברוך הוא, לא פלא שיהודים נכשלו במבחן הזה. והכשלון בא דווקא כאשר התחיל לנצנץ אור הבוקר; כאשר הוקלו מעט גזרות הגלות מעל היהודים, פתאום התעוררה הכמיהה לגאולה כאן ועכשיו. גם לנו זה קרה, זוכרים? כל עוד חיינו במודעות של מלחמה, אף אחד לא התעורר לדרוש "
שלום עכשיו". ברגע שהסתמנה איזו אשליה של שלום מתקרב, קמה לנו (להוותנו) קבוצה קולנית שדרשה וממשיכה לדרוש זאת. ואף אחד לא שאל 'מה התעוררתם פתאום והיכן הייתם עד עכשיו'. על כך מוכיח אותנו הנביא בהפטרה שרבים נוהגים לקרוא בשבת הגדול [מלאכי ג']: [יג] חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם, אָמַר ה'; וַאֲמַרְתֶּם, מַה-נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ. [יד] אֲמַרְתֶּם, שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹקִים; וּמַה-בֶּצַע, כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית, מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת.
הנביא מוכיח אותנו על כך שאנחנו מעדיפים להמציא לנו אמונות ודתות חדשות, דת השלום למשל, או האמונה באיזה גוי שיפתור לנו את הבעיות. כמובן, הוא גם מציע לנו את הפתרון, את הדרך הנכונה להתכונן לגאולה האמיתית והשלמה: [כב] זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. ומה שה' ציווה את משה זה, בין היתר, מה שקוראים בפרשת השבוע על אודות קרבן העולה וגם, כמובן, על חג הפסח. וכאשר נחיה בשלמות עם המצוות שציווה ה' את משה, נזכה לקיום הייעוד שחותם את הפטרת השבת: [כג] הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא.
