שַׁבָּת הַגָּדוֹל
הַיָּמִים בְּיִשְׂרָאֵל מְסֻמָּנִים בְּלוּחַ הָעִבּוּר
יְמֵי עֶצֶב וִימֵי שִׂמְחָה יוֹם צָלוּל וְיוֹם עָכוּר
לְעוֹלָם נִִמְצָא עַמֶּנוּ אֵיתָּן, וְהַצָּר כְּלִי שָׁבוּר
כִּי עַל כֵּן מִדֵּי שָׁנָה בָּהַגָּדָה חוֹזֵר לוֹ הַסִפּוּר
מְבַעֲרִים חָמֶץ מִנַקִּים מַצְפּוּן וְחוֹזֵר חֲלִילָה
וּמְהַלְקָאָה עַצְמִית אֵין רֶגַע דַּל וְאֵין גְּמִילָה
אַחֲרֵי שַׁבָּת הַגָּדוֹל בְּטֶרֶם חַג - כָּל חֲמִירָא
וְקֶשֶׁב רַב לָרָב בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח וְכֹל אֲמִירָה
וּבְצֵאת חַג וְהַכֹּל תַּם, עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג
הַנַּס נַס וּבֶן חוֹרִין עֶבֶד,הָרֹב זָדוֹן וְאֵין שׁוֹגֵג
הֶעָנִי כַּמֶת נֶחֱשַׁב וְהָהַגָּדָה הוֹפֶכֶת לְאַגָּדָה
וְאַף עַל פִּי כֵן נֶצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵר עֻבְדָּה
היום הגדול והנורא
הכינוי של שבת הגדול לקוח מההפטרה של פרשת צו שקוראים לפני פסח וּבְסוֹפָהּ נאמר: הִנֶּה אנכי שֹׁלֵחַ לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם... (מלאכי ג' /כ"ד). וּמְסַיֵּם: פן אבוא והכיתי את הארץ חרם. אולם דברי הפתיחה מבטאים את עָצְמַת הָאָמוּר בסוף ההפטרה אשר פותחת היא בדברי הקב"ה מפי הנביא מלאכי : וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט והייתי עֵד ממהר (להאשים) בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְּנַאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לשקר וּבְעֹשְקֵי שכר שכיר , אלמנה ויתום ... אולם גם בפתח ההפטרה הרגילה של פרשת צו ניכרים דברי הזעם בפי הנביא ירמיהו. שאומר כמבטא דבר ה': עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ (הוסיפו) על זִבְחֵיכֶם ואכלו בָּשַׁר, כי לא דִּבַּרְתִּי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציא אתם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח (ירמיהו ז/ כא,ח/ג ט/כב-כג) . איך יתכן לאמר כי הקב"ה לא צוה על דברי עולה וזבח, כששתי הפרשות ויקרא וצו עוסקות בדבר העולה והזבח. חז"ל מתיחסים לנאמר כי משמעות דברי הנביא מצויה בפסוק בו עצמו שם נאמר:...ביום הוציא אתם מארץ מצרים. כי ביום היציאה לא היה קים משכן ולא מִזְבֵחַ ולא אֹהֶל מועד ולא אהל העדות, כדי לְקַיֵּם את שנאמר על דְּבַר העולה והזבח. אלה נעשו במהלך השנים שבהן נדד העם במדבר, ולא מיד עם היציאה ממצרים. ויש האומרים כי גם קרבן פסח עצמו, אינו אלא זבח של שמחת היציאה ממצרים: זבחו זבח לאכול בשרו ורק בהמשך קבל זבח פסח את חשיבותו ומשמעו עד כי חג המצות נקרא חג הפסח . כמובן שיש הסבר נוסף לדברי ה' מפי הנביא על האמירה לא צוה על דבר עולה וזבח, לפיו יש להקיש מן האמור כי זה לא העיקר אלא העיקר הוא שכל אשר דרשתי מכם: תהיו לי לעם. בלשוננו דהיום: להיות בני אדם. ואל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ ואל יתהלל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ כי אם בזאת יתהלל הַמִּתְהַלֵל,רק בצדקה חפץ אלהים. זאת התכלית וזאת התמצית מכל אשר נדרש מכל אדם בישראל
המבדיל בין ישראל לעמים
התורה והמועדים הם המבדילים בין ישראל לעמים. כי אנו כבני אדם רואים בכל אדם-אדם, בין אם הוא תושב או גר או זר. התורה מצוה לכבד אותם ולשמור על זכויותיהם ולעשות חסד ומשפט-צדק אתם. למעשה לולא מצוות התורה שעיקרם בתורה שבעל פה, לא היה צריך להיות הבדל בין צאצאי אברהם: כלומר בין ישמעאל ליצחק ובין עשו ליעקב. אלא שמוצאים אנו מְשֻׁתָּף בֵּין עֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל בהתכחשם לישראל ולתורתו . הם כַּפְרוּ בָּעִקָר הנצרות גם חזרה לסגוד לפֶּסֶל ולתְמוּנָה ובגלל בּוּרוּת צאצאי ישמעאל אבדה להם הַתְּבוּנָה, אשר בתורת ישראל שם טמונה. אלה וגם אלה נסו תורת ישראל לאמץ, אך שינו דעתם והחליפו את התורה בלי למצמץ. שינו סדרי בראשית שנקבעו בעת הבריאה, האחד נח בראשון בטרם עבד ובטרם יגיעה , והאחרון נח ביום הַשִּׁשִּׁי לא בשבת וראשון , למרות שנחשב כאבי האלגברה גאון בחשבון. באמונה באל עליון אין ולא תהיה פשרה , או שילכו בִּסִטְרָא הָדֵין או שילכו בְּסִטְרָא אָחֳרָא. וכך נוצר הפיצול מלווה באיבה עזה וכך נמשכת השנאה כלפי הדוגלים בתורה במלוא עֻזָּהּ, עד בוא היום הגדול ועל עמו ישראל יחמול , ועוז לעמו יתן עד בוא הגואל שנועד אותו לגאול. אולם אם נבחר לטשטש גבולות , בכל מיני רעיונות או תחבולות , נאבד זהותנו כעם שאמר נעשה ונשמע , ותהיה בחירתנו באמונות שוא, דרך שבה ישראל יִטָּמַע. בשונה מהנצרות ובעיקר מהאיסלאם. יכול כל אדם לעבור מדתו אל דת אחרת, אין אונס , אבל להצטרף לדת משה וישראל זה ללכת על מוקש. ואילו בנצרות המסיונרים משכנעים להתנצר ואצל המוסלמים הדבר הזה לא חסר . פעם מוסלם תמיד מוסלם ומי שאיננו מסולם כופים עליו אותו להתאסלם, מכאן הביטוי איסלאם או אִסְתִסְלָאם כניעה .
ניסן ראש חודשים
שנים עשר בני יעקב וצאצאיהם נהיו בראש חודש ניסן לעם. זו הסיבה שחודש ניסן נקרא ראש חודשים, ממנו מתחילים למנות את חדשי השנה. ובכך הוא ראש השנה של העם העברי שיצא ממצרים. אלא מה, אנו מונים את חדשי השנה הפועל החל מחודש תִּשְׁרֵי ועל כן הוא נקרא ראש השנה כיום קדוש של ראשית השנה. אולם הקב"ה אמר לנו לראות בחודש ניסן ראש חודשי השנה, זאת גם שבניסן יצאו בני ישראל ממצרים. וצאצאי יעקב , כאמור, נהיו לעם. לכן התופעה של קביעת אירוע חשוב שמתרחש אצל עם, גורם לשנוי סדרי בראשית. כך עשתה הנצרות תחילה ואחריה האיסלאם. עוד בטרם נסקור את ראשי השנים אצל הנצרות והאיסלאם יש לצין כי ראש השנה בחודש תשרי אמור להיות ראש השנה לכל עמי תבל, כי בתאריך זה לפי המקורות המקובלים על ישראל ועל הנצרות והאיסלאם העולם נברא בתשרי כפי שאנו אומרים: היום הרת עולם. אלא שהנצרות תחילה והאיסלאם לאחר מכן קבעו להם ראשי שנה שונים, כמו עם ישראל שנצטווה לראות בניסן ראש חדשים, אף על-פי שהוא החודש השביעי מתשרי ואילך. כך גם הנצרות קבעה את יום לידתו של ישו כראש השנה. ובהשפעת הנצרות המיסיונריות הצטרפו עמים רבים לנצרות. ישראל רואים בנוצרים שאינם מזרע יעקב ,כי הם צאצאי עשו. גם האיסלאם שהופיע עם הופעת מחמד אחרי הנצרות קבע לו יום הגירת מוחמד (אל הג'רה) כראש השנה המוסלמית. הכונה להגירת מחמד מארצו וממולדתו במדבר שם נרדף על-ידי עובדי אלילים ויש הטוענים נרדף על-ידי יהודי העיר ח'יבר, כשש מאות שנה אחרי ישו, לכן הם השנה היום אצלם שנת 1413 הג'רייה (להגירה). גם כאן ישראל רואים באלה שאינם מזרע יעקב והתאסלמו כצאצאי ישמעאל . חֹדֶשׁ ניסן הוא גם חדש של שמחה, לכן בחדש זה אין אומרים תחנונים ואין מכים על חטא, כמו ביתר חדשי השנה, הרי בחודש זה יצא ישראל ממצרים והיה לעם גם טרם חטא. זאת בנוסף להיות חדש התחדשות הטבע בצמחיה המבשרת את האביב .
בַּפֶּתַח חַג שֶׁהוּא חַג יָשָׁן נוֹשָׁן חַג לְזֶכֶר הַיְּצִיאָה לְחֹפֶשׁ בְּנִיסָן
אַף כִּי עַבְרוּ עָלֶיהָ זְמַן וְעִדַּן עֲדַיִן מְעוֹרֶרֶת בְּעַמֶּנוּ הַרְבֶּה עִנְיָן
אָמְנָם שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם הָשְׁלַם אָבַל שִׁעְבּוּד נֶפֶש הָעַם טֶרֶם תַּם
עַל כֵּן אָנוּ נָשׁוּב לִזְכּוֹר לְעוֹלָם עַד שֶׁשִׁעְבּוּד הַנֶּפֶש יְהֵא נֶעְלַם
לְקַוּוֹת לְבוֹא אֱלִיָּה לֹא לַחְדּוֹל זֶה אָמוּר לְהִתְרָחֵשׁ בַּיּוֹם הַגָּדוֹל
כֹּל שֶׁצָרִיךְ אִישׁ אָחִיו יִסְבּוֹל וְגם עַל עָנִי וְחָסַר יֵשַׁע לַחֲמוֹל
כִּי נֶאֱמַר כֹּל דִּכְפִין יֵתֵי וְֵיכוֹל וְאֶת בְּנֵי עַמֶּנוּ זֶה אֶת זֶה לִסְבּוֹל
עַד בֹּוא גְּאֻלָּה מְאֶת הַכֹּל יָכוֹל וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ שֶׁלֹא יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל
מַדּוּעַ אָנַחְנוּ מְצַפִּים לְיוֹם הָנוֹרָא הַגָּדוֹל