אפתח בגילוי הבא: לפני מספר חודשים שלח אותי משרד החוץ למדינה אסיאתית לייעץ לשלטונותיה כיצד להבין עניין חמור הקשור לאוכלוסיה האיסלאמית של אותה מדינה, ואיך להתייחס אליו. משרד החוץ ארגן את האירוע באופן מושלם הן מקצועית והן לוגיסטית.
בימים אלה מכין משרד החוץ סרט תדמית על ישראל, שהשחקנית הראשית בו היא
בר רפאלי. השתתפותה בסרט עוררה גל התנגדות, היות שרפאלי לא שירתה בצה"ל. ההתנגדות הגיעה גם מגורמים רשמיים, ובראשם צה"ל עצמו, שכן עצם השתתפותה בסרט רשמי שמפיקה מדינת ישראל משדרת מסר של סלחנות כלפי אנשים שלא שירתו בצה"ל. בימים אלה, ש"השוויון בנטל" הפך תנאי פוליטי שהוא בבחינת "ייהרג ובל יעבור", מצפה צה"ל ממשרד החוץ שלא יפעל בניגוד לקו זה ולא יכשיר את ההשתמטות. אך נראה כי משרד החוץ חושב אחרת.
אירוע זה אופייני לאורח חשיבתם של רבים מן המשרתים במשרד החוץ, שמרביתם הם עובדי ציבור בוגרי קורס צוערים של משרד החוץ ואינם ממונים על-ידי השר. עובדה זו אמורה הייתה להקנות למדינת ישראל צוות עובדים מקצועי וענייני, המבצע את החלטות הממשלה במקצועיות ובנאמנות חסרת פניות.
אלא שהמציאות שונה לחלוטין. הפרופיל החברתי של עובדי משרד החוץ מתאים למדי למודל שהציג הסוציולוג פרופ' ברוך קימרלינג, שתיאר את מדינת ישראל של שנות ה-60' וה-70' של המאה הקודמת כנשלטת בידי אליטה של אשכנזים, חילוניים, ותיקים, סוציאליסטים ולאומיים, ובראשי תיבות "אחוס"לים". בהכללה ניתן לומר כי לציבור עובדי משרד החוץ יש אג'נדה פוליטית, חברתית, מדינית ותרבותית הדומה לזו של מפלגת העבודה (וחלקם גם של מרצ) הרבה יותר מזו של הליכוד, וזאת למרות שמאז 1977 היו בישראל לא מעט ממשלות בהנהגת הליכוד. שיעור הדתיים, החרדים והערבים בשורות עובדי משרד החוץ נמוך באופן בולט משיעורם בין אזרחי המדינה.
שר מהימין, כמו
אביגדור ליברמן, התקשה לכפות על עובדיו את עמדתו הפוליטית. הדרג הפוליטי (ראש ממשלה ושר החוץ) רשאים למנות לא יותר מ-11 אנשים במשרד, מדרגת שגריר עד מחלק תה, ושר שאינו יכול להציב את אנשיו בעמדות מפתח, מתקשה לשלוט בנעשה במשרד. נוצר רושם כי ליברמן היה בעיני עובדי משרד החוץ "אישיות בלתי רצוייה".
המדיניות ה"נכונה" סדר היום הפוליטי של עובדי משרד החוץ יצר מצב אבסורדי, שבו מוטל על המשרד, שממונה גם על ההסברה, להסביר ולדברר מדיניות של ראש ממשלה, למרות שזו רחוקה מלמצוא חן בעיניהם. הפער הזה בלט בתחילת שנות האלפיים, כאשר ראש הממשלה היה
אריאל שרון ושר החוץ היה
שמעון פרס. עם השנים, אימץ משרד החוץ לשון פוליטית שאינה משקפת את מדיניות ישראל, בעשותו שימוש ביטויים כמו "השטחים הכבושים" (כבושים ממי?), "התנחלויות" (במקום יישובים), "עם פלשתיני" (גם
עזמי בשארה אינו חושב שיש כזה עם) ו"פתרון שתי מדינות לשני עמים". משרד החוץ היפנה עורף לחוות דעתו של פרופ' יהודה בלום, שהיה יועץ משפטי של המשרד ושגריר ישראל באו"ם, שבה הוכיח כי על-פי המשפט הבינלאומי "השטחים" אינם כבושים, שלא לדבר על מסמכים המקנים לעם היהודי זכות ובעלות על ארץ ישראל, כמו החלטתה של ועידת סן רמו משנת 1920.
כך לדוגמה, בסוף שנת 2000, כאשר שבו הטרוריסטים הפלשתינים לפוצץ את האוטובוסים שלנו על נוסעיהם, כתבתי מאמר קצר באנגלית על עולמו של השהיד, ולאופי השכר שהוא מצפה לו בגן עדן לאחר שיבצע את משימתו בהצלחה. את המאמר שלחתי לפקיד בכיר שהיה אז ממונה על ההסברה, בהנחה שיפיץ אותו בין הנציגויות ישראל בחו"ל, כדי שאלו ישלחו אותו לעיתונות המקומית. כשלאחר יומיים התקשרתי לברר מה עלה בגורל המאמר, אמר לי הפקיד: "החלטנו לא לעשות כל שימוש במאמר". במענה לשאלתי לסיבת הדבר, הסביר לי אותו פקיד: "זה לא יפה לעסוק באמונותיהם של אחרים, ואין זה ענייננו להיכנס לעולם הדמיונות של תרבות אחרת". "ידידי, אנחנו נהרגים באוטובוסים בגלל עולם הדמיונות של התרבות האחרת!", התרעמתי. "בכל זאת", השיב לי, "זו החלטתנו הסופית". כעבור שנתיים החל משרד החוץ לפרסם תצלומי זוועה מפיגועים, אבל רק באינטרנט. העובד הנאמן קודם, וכיום הוא ממלא משרה בכירה במשרד.
הייתי גם עד לאמירות של פקידים בנוסח: "עלינו להוביל את הממשלה למדיניות שאנחנו חושבים כנכונה". "המדיניות הנכונה" הייתה הקמת מדינה פלשתינית בעל רצף טריטוריאלי על בסיס גבולות 1948 עם תיקוני גבול קטנים. משמעות הדברים הייתה שפקידי משרד החוץ, משרתי הציבור, רואים את עצמם כמעצבי מדיניות יותר מאשר כמבצעי המדיניות של נבחרי הציבור, ובראשם ראש הממשלה ושר החוץ. עושה רושם כי הם אימצו את קו המחשבה של הסידרה הבריטית "יס מיניסטר", שלפיה לשירות הציבורי יש סדר יום, ותפקיד הפקידות הבכירה הוא להוביל את השר, נבחר הציבור, לפעול על פיו. השר פועל על-פי המידע שמוסרת לו הפקידות, בעוד שהוא מצידו חושב שהוא מקבל את ההחלטות בעצמו.
עצם העובדה שהממשלה הקודמת החליטה להקים משרד נפרד שיעסוק בהסברה (וגם בתפוצות), שאמורה להיות אחד התפקידים המרכזיים של משרד החוץ, מעידה על הבעיה. גם אם להחלטה זו היה גם רקע אישי, הקמת משרד ממשלתי נפרד לענייני הסברה מצביעה על אי-אמון מסוים של ראש הממשלה בפקידי משרד החוץ הממונים על הנושא. ייתכן שהם אפילו תמכו בשתיקה בהקמת משרד זה, שכן הם לא הפגינו ולא שבתו נגדו. הרושם הוא שממילא לא נוח לאנשי משרד החוץ להסביר את מדיניות הממשלה שאינה כלל לרוחם. זה אולי גם מסביר מדוע משרד החוץ לא הוביל מאמץ להקים ערוץ טלוויזיה ישראלי לווייני, לא באנגלית ולא בערבית.
מְשַרתם את המשרדים האחרים דוח אגרנט על תפקוד הממשלה במלחמת לבנון השנייה (2006) עמד גם על התקלות בנושא ההסברה, שהיה אז תחת אחריותה של שרת החוץ,
ציפי לבני. מסקנת הדוח הייתה כי יש צורך להקים גוף דוברות והסברה בתוך משרד ראש הממשלה שיתפקד כמטה הסברה לאומי ויהיה אחראי על כל גופי ההסברה והדוברות האחרים, כמו אלה הפועלים במשרד החוץ, בצה"ל ובמשרד לביטחון פנים. גם הקמתו של גוף זה מעידה על הבעיות שמהן סובל משרד החוץ, ובראשן המדיניות הפרטית שמקדמים פקידיו הנוגדת את זו של הממשלה הנבחרת.
אך מעבר לכך משרד החוץ סובל מבעיה נוספת, מהותית יותר. זו קשורה לירידה הכללית בחשיבותו, בעקבות השינויים הטכנולוגיים המשנים את עולמנו. אנו חיים בעידן שבו ראשי מדינות משוחחים זה עם זה באמצעות הטלפון הסלולרי ומתאמים מדיניות ללא תיווכם של שגרירים; בעידן שבו שיתוף פעולה בין מדינות בתחומים רבים ומגוונים (כלכלי, פיננסי, תרבותי, אמנותי, אקדמי, צבאי, ביטחוני ועוד) מתבצע באורח שוטף ללא מעורבות של משרד חוץ; בעידן שכל אזרח המפרסם ו/או מפיץ מאמר, קליפ או תצלום באינטרנט הופך למסביר לאומי; בעידן שבו אמצעי התקשורת פוסחים על ראשי הפקידות הרשמית ומביאים את דברי הממשלה וראשה אל כל סלון ברחבי העולם.
אולי הגיע הזמן לומר בגלוי כי משרד החוץ הפך להיות מתאם פעולות הממשלה במדינות זרות. כבר כיום נציגויות ישראל משמשות בסיס לפעילות מקצועית של נספחי משרדים אחרים - פנים, ביטחון וצה"ל, תעשיה מסחר ותיירות, משטרה - בעוד שהתפקיד המדיני של שגריר הוא מצומצם למדי.
במקום שמשרד החוץ יצליח לממש את כוונתו לתעל את מדיניות הממשלה, תיעלה הממשלה את משרד החוץ החוצה ממעגלי קבלת ההחלטות החשובות. משרד שפקידותו האינטליגנטית נשארה תקועה באג'נדה פוליטית של מיעוט, הופך פחות ופחות רלוונטי כשהמציאות המזרח תיכונית טופחת על פני חולמי החלומות מבית מדרשו של שמעון פרס ו"מזרח תיכון חדש". על כן, יש מקום לבדוק את תקציבי משרד החוץ ואת התקנים של עובדיו ולתעל אותם לאפיקים חשובים יותר, מועילים יותר ורלוונטיים יותר לעם ישראל של אחרי "קץ שלטון האחוס"לים".
