הרחוב בו אני גרה בתל אביב נבנה בראשיתו בשנות ה-30 של המאה הקודמת ואחר כך נוספו לו בתים בשנות ה-40, סך הכל 25 בתים. הרחוב, קרוב לים, אבל לא ממש ממולו. לרחוב יש שדרת עצים מופלאה בת לפחות 60 שנים. עצי פיקוס גבוהים משני צידי הרחוב יוצרים קשת מפוארת שכמו מובילה אל האור. עצי הפיקוס מחשיכים את הרחוב ומקשטים אותו בגזעים נהדרים עטופים בשורשי העצים שגדלו מסביבם, מתפתלים כנחשים, מפסלים ספיראלות פראיות המעבות את הגזעים. תחושה של יער-עד.
לפעמים, בקיץ, אני יוצאת לרגע, בסוף הלילה, בתפר האחרון שבין הלילה והיום, בחושך, קרוב-קרוב לבוקר, עומדת מתחת לעצים. ברגע שיוצאת קרן האור הראשונה ומציפה את השמיים שמעל תל אביב, פותחות מאות ציפורים, הגרות על העצים בשדרה זו, את קולן ברינת בוקר מופלאה. הציפורים מספרות זו לזו על חלומות הלילה בג'ונגל שלא רחוק מהים. אני מאזינה לשיחתן הקולנית העליזה וחוזרת הביתה למיטה, ממשיכה קצת לישון. בשקט.
רחוב בו גרו בצניעות מחשובי המדינה רחוב עם בתים בני שלוש וארבע קומות. יש כמה בתים חדשים בני חמש קומות, אבל הם לא מצליחים לשנות את המראה המיושן-כפרי-פסטורלי של הרחוב. כשבאתי לגור פה לפני שנים, סיפרו השכנים שפעם, לפני שסללו כבישים והניחו מדרכות באזור הזה, גרו כאן כל מיני אנשים חשובים, ממייסדי המדינה, שחיו בצניעות, כמו שחיו פעם. לכל בית ישן ברחוב יש הרבה עצים מאחוריו ומלפניו. למשל עצי תות כמו שהיו נוטעים פעם בתל אביב. לפעמים מגיעות קבוצות עם מדריך מאלה שמסיירות בתל אביב ומביטות על הרחוב הזה כאילו לא ראו רחוב ישן מימיהן. בני הקבוצה מקשיבים בריכוז לסיפורי המדריך. מעניין מה הוא מספר להם שם...
מאז שאני גרה כאן, הרסו כמה בתים, נבנו כמה בתים ונסגר מזמן בית הקולנוע הקטן שהיה פעם ברחוב הזה. כולם שיפצו את הבתים. כל הבתים צבועים בלבן עם גדרות וגינות מטופחות בצניעות ארכאית עם שיחים וצמחייה, בלי הרבה קישוטים, בסגנון הגינון החדש. בקיץ פורחות בוגנוויליות כגידולי פרא, כמזרקות פרחים זורמות מן האדמה, בצבעים זועקים של כתום וסגול.
בית אחד המהווה עלבון לרחוב הנחמד נעים לגור כאן. שקט. הים שלא נראה משרה את תחושת הביטחון והאינסופיות שלו. רחוב קטן ליד ים גדול. השכנים שקטים. חלקם מתים להם בשקט, בבוא זמנם. רק בית אחד הסמוך לדירתי, קילקל את השורה. את השורה שמימין ואת השורה שמשמאל. בית בן שלוש קומות ישן בגיל הרחוב, נראה כחורבה ששרדה מלחמות, הצבע והטיח התקלפו מזמן. לבנים חשופות מבצבצות מכל הקירות, חדר המדרגות פעור ומוזנח, התריסים מעוקמים ושבורים. גרים פה אנשים בדירות שכורות שלא מלינים על כי צורתו של הבית היא עלבון לרחוב הנחמד למראה.
אני חולפת על פני הבית מהר, בבואי ובצאתי אולי אצליח לא לראות את הפגע והכיעור, שמחה לפגוש בהליכה מהירה את הגינה שלי על עציה הגבוהים והשיחים מכל סוג, גדושי עלים ופרחים.
באחד הימים, החורף הזה, התחילו לשפץ בבית השכן, הלמות פטישים, קולות של פועלים מדברים ערבית, בעיקר צועקים זה אל זה. השקט הקבוע נפגם או נהפך לקול הרחוב, המיה של בנאים. הופתעתי כשראיתי שמקימים בזריזות פיגומי עץ לשיפוץ הקירות החיצוניים, חרפת הרחוב. ישפצו ויהיה לבן ונקי, ונשכח את ימי החורבות. עבדו, תיקנו, מרחו, החליקו, הניחו טיח, צעקו זה אל זה מפיגום לפיגום. המיית בנאים.
באחד הימים ראיתי שחלק מהקירות החיצוניים צבועים בירוק, נראה כמו צבע אקראי לניסוי צבעים. יום-יומיים אחרי זה היה כל הבית צבוע ירוק נורא, תערובת של רעל ממעבדה בספר של אגאתה כריסטי, צבע תרופה ממרפאה למחלות שחלפו מן העולם. כשחלפתי כמעט בריצה כדי לא לראות את הדבר הזה, שמעתי את קולו של פועל או "מנהל העבודה" שואל אותי: "צבע יפה?" שמעתי את החגיגיות בקולו, את התחינה ואולי את החשש המבקש עזרה. כאילו אישה נרגשת ומאופרת יצאה החוצה בשמלה מכוערת ושאלה אותי "שמלה יפה?". לאישה, אם הייתה שואלת אותי, לא הייתי אומרת את דעתי. הייתי אומרת לאישה: "כן, שמלה יפה, כן. את נראית נהדר". למה שאשבור את לבה? ומה אגיד למומחה לצבעים, המקצוען שהגיע לעבודה אולי מאיזה כפר, שם הצבע הירוק הנורא הזה הוא שיא השיק, פסגת טוב הטעם? חשבתי שנייה אחת ועניתי: "כן, צבע יפה".
עכשיו אני נידונה לראות את הצבע הזה מול עיניי כל יום ובכל שעה שאצא מן הבית. קצת מבהיל. אז אספר לעצמי סיפור שבבית הירוק גרה מכשפה ירוקה טובה, שבאה לשמור על הרחוב, על העצים והציפורים ובטח גם עלי. אמצא סיפור ירוק עם סוף טוב. ואז החיים יהיו יפים בדיוק כמו באגדות, שבהן מסופר על עצים גבוהים ביער-עד ורחוב ישן עם בית ירוק שבו גרה מכשפה טובה ירוקה.
