מה מבטא מעמד זה? ראשית, מצג שווא. הציבור שכונס לבנייני האומה לא היה חתך נורמלי של הציבור הישראלי, ונציגי הממשל שארגנו את הביקור ידעו זאת. אין זה מקרה שהנאום נישא בירושלים וכלל סטודנטים ונוער "נבחרים", שהמארגנים יכלו להניח בסבירות גבוהה שדעותיהם "ידועות מראש" ו"בטוחות". אין זה מקרה, שבאופן הפגנתי לא הוזמנו מי שעשויים היו לקלקל את ההצגה.
לתרגיל מסוג זה קוראים מצג-שווא וכל מה שמושג על בסיס של מצג שוא גם הוא מצג-שווא. למרות המעמד המתוכנן, לא כל דבריו של אובמה זכו לאותה מידה של הסכמה ותמיכה, והצלילים הצורמים הללו נשמעו היטב אצל מי שאינו חרש, עיוור ו/או מכור. אין ספק, אובמה יודע לדבר. אך בכדי להוכיח זאת לא היה צריך להגיע לישראל ולא היה נחוץ לארגן לו מצג-שוא בירושלים. אבל אם הגיע כדי לשנות או לרכך עמדות בציבור הישראלי, הדרך שנקט בבנייני האומה היא דרך שגויה. לא רק שהיה כאן מצג-שוא, אלא שהיה כאן זלזול חמור בדעת הקהל הישראלית.
נכון שיש חילוקי דעות פוליטיים בישראל, כשם שיש חילוקי דעות כאלה בארה"ב. אבל לפני שבועות ספורים הלך הציבור הישראלי לקלפי ובדרך דמוקרטית אמר את דברו. בא אובמה ומדבר לכלל הציבור הישראלי בשם כל מי שאינם מאמינים שציבור זה יודע מה טוב עבורו, ובשם אידיאות שגויות מבקש מהם לזנוח את השקפותיהם ואמונותיהם, "לצפצף".
על השכל הישר ולדחוף את מנהיגותם הפוליטית לעבר מעשים שהם עצמם אינם מסכימים להם. ועוד הגדיל לעשות, לאחר שכל זב חוטם ומצורע בתקשורת האמריקנית השתלח בראש ממשלת ישראל במהלך הבחירות לנשיאות שם על שהוא כביכול מתערב בבחירות בארה"ב, בא נשיא ארה"ב ומראה לו איך עושים זאת כאן בפרהסיה ובריש-גלי. סליחה אדוני הנשיא, יש לישראל
ממשלה נבחרת שקבלה את אמון הכנסת כידיד אמת ראוי שתכבד זאת. אינך חייב להיות שותף לדעת הציבור הישראלית, ואפשר שתראה לנו באותות ומופתים היכן אנן טועים, אבל חובה שתכבד את דעתנו, או אולי אנו עומדים בפני דמוקרטיה עולמית חדשה?!
מעמד זה בחר אובמה בכדי לדבר על צדק לפלשתינים ובכך חזר והוכיח שהוא עדיין אינו מבין את יסודות הסכסוך ואת מקורות הסכסוך הישראלי-ערבי. על חלק מיסודות אלה (אי השלמה ערבית עם מדינה יהודית באזור) עמד על קצה המזלג ובקול ענות חלושה, אלא שבלי שינוי מהותי בהם לא יתכן גם הסכם ישראלי-פלשתיני.
למעשה מיקד אובמה את דבריו בצורך להבהיר, כאילו אין הדברים מובנים מאליהם, שזכות הגדרה עצמית ל"עם פלשתיני" אינה באה בחשבון ללא זכות שווה לעם היהודי; והיו מי שראו בכך פריצת דרך, רחמנא ליצלן. הוויכוח בנקודה זו רק מוכיח שהערבים עצמם עדיין אינם מוכנים להסדר משום שבין היתר לא הפנימו נקודה זו.
למחרת הנאום בנייני האומה, יכול היה אובמה להיווכח בעובדה זו היטב בתגובותיו של אבו מאזן לדבריו ברמאללה. גם חידוש ההצעה הסעודית מ-2002 בוועידת הליגה שבמקרה התכנסה בסמוך לביקור - הצעה ששוטי ישראל רואים בה יסוד להדברות, אך רוב העם בישראל מסתייג ממנה - חוזרת ומעידה שהערבים לא זזו מעמדותיהם הנוקשות, עמדות העומדות על עומדן כבר עשרות שנים.
דומה שככל שחולפים הימים ממועד הביקור, הולך ומתברר שמו"מ להסדר כולל, גם אם יתחדש תחת נוסחת קסם וירטואלית כזו או אחרת שאף אחד אינו מאמין בה, אם ימשיך להתנהל על יסוד העמדות הישנות, אינו מוביל לשום מקום. נסיונו של אובמה לקשור הסדר לעוצמתה הצבאית הנוכחית של ישראל, אינו רציני. העוצמה הצבאית אינה מובטחת לעולם. הוויכוחים הבי-לטרליים בשאלות אירן וסוריה, הבדלי הגישות בשאלת מצרים והמהפכות הערביות באזור, גישתה של אירופה לאזור ומדיניותה הגלובלית של ארה"ב - כולם מעידים
שישראל לא רק שאינה יכולה לוותר על נכסים ביטחוניים וליטול סיכונים נוספים על עצמה, אלא ההיפך הוא הנכון. האיום הבסיסי על ישראל אינו מצד הפלשתינים, אלא מצד העולם הערבי והאיסלאם הפונדמנטליסטי, ונובע מהאסימטריה הבלתי משתנה בין הצדדים. המסקנה הנובעת מכל אלה היא, שאובמה שניסה להלך בין הטיפות, יצר כאן ושם מראית עיין של תנועה, אבל בראיה הפלשתינית הביקור אינו הצלחה (לשון המעטה), ובראיה הישראלית הוא אינו פריצת דרך בסוגיות היסוד של הסכסוך. האוירה אומנם השתפרה מעט, אבל על-רקע אי-ההסכמות שנותרו, ספק אם מדובר בהצלחה בקונטקסט של נושא מרכזי של הביקור, שהוסווה תחילה בהצלחה ע"י מארגניו.
מבחן נוסף להצלחה או כשלון של הביקור טמון בשאלה האם היה נחוץ הביקור זה כדי להשיג מה שהושג בו, והאם עד כה לא הושגו הישגים לא פחות משמעותיים ללא ביקורים בומבסטיים מסוג זה? כאן התשובה מורכבת קצת יותר, ואם אתמצת את הדברים אומר כך: את ההישגים המדיניים שהביא הביקור, ככל שנתגלו לנו כבר הפרטים העקריים, ניתן היה להשיג גם בלעדיו. בשאלת שיפור היחסים עם הציבור הישראלי ועם הממשלה החדשה בישראל, היה לביקור ערך מוסף משמעותי יותר, אולם ערך מוסף זה נבע משני גורמים: נדרש תיקון שגיאות של ממשל אובמה בקדנציה הקודמת ביחסו לישראל, ותיקון זה בוצע במידה רבה. ומאידך-גיסא, וכפי שצוין לעיל, "תרגיל בנייני האומה" לימד רבים שחרף מה שלמד אובמה מהעבר ועל-אף מה שלמד בביקור זה,
התובנות הבסיסיות שלו לגבי מהות הסכסוך ומרכיביו, עדיין נשענות על חוסר ידע ו/או על עצות אחיתופל, שגם הן ניזונות מחוסר ידע והבנה וסבורות שההיסטוריה והגיאופוליטיקה האזורית התחילו בהסכמי אוסלו. המסקנה הנובעת מכל אלה היא שישראל צריכה להניח בזהירות ובהתמדה יסודות להסתלקות מהסכמי אוסלו והצגת מתווה חלופי לפתרון הסכסוך האזורי, שיבוסס על יסודות הצהרת בלפור ועל העקרונות שקבע חבר הלאומים לפתרון לאומי בארץ ישראל השלימה לזכות ההגדה העצמית היהודית והערבית, במקום על קוניוקטורות פוליטיות עכשוויות ובלתי ראליות.
