בחול המועד פסח יתכנסו קרוב ל-500 צירים מסניפי בני עקיבא בישראל לוועידה הארצית הכ"ג, 'ועידת האמת והאמונה', שבה תיקבע במידה רבה דרכה של התנועה לשנים הקרובות. בימים אלו ממש יצוינו 70 שנה למרד גטו ורשה שהיה המרד היהודי הגדול ביותר שפרץ בתקופת השואה, והיה לסמלה המובהק של ההתנגדות היהודית בתקופת הכיליון.
בערב פסח תש"ג נכנסו לגטו ורשה כוחות גרמניים בדרכם לחסל את שארית תושבי הגטו. מולם התייצבו מאות צעירים יהודים מצוידים בנשק ובתחמושת מייצור עצמי, ובמשך יותר מעשרה ימים הם הצליחו למנוע מהאויב לבצע את זממו.
מאירועים אלו אני מבקש ללמוד על כוחו של הנוער ורוחו הגדולה. הנוער ובעיקר תנועות הנוער גילו בשעות הקשות, כשהכול נראה אבוד, רוח גדולה, רוח שינקה מערכים ושתבעה מעשה, ומיאנה להשלים עם המציאות. הם גילו תושייה, גבורה ותעוזה, ולא הסתפקו בהיענות לקריאות או במילוי תפקידים שהוטלו עליהם. הם היו לנושאי הדגל ולמחוללי המרד. כך אמר ערב המרד יצחק (אנטק) צוקרמן: "אנחנו נישמד, דין הוא שנישמד. אך הכבוד יינצל. ימים יבואו ויזכירו: קם לו נוער לעם זה, חסר הישע, והוא הציל את כבודו ככל שהיה לאל ידו".
לימים, עם כינוס הקונגרס הציוני הראשון לאחר השואה, הכיר בכוחו זה של הנוער גם מי שיהיה בעתיד ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל,
דוד בן-גוריון. עם פתיחת הקונגרס הוא עלה לבמה יד ביד עם נערה צעירה. נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן מסר לידי הנערה את פטיש ההנהגה ההיסטורי שבו החזיק בנימין זאב הרצל בקונגרס הראשון, והנערה הוכרזה כיו"ר הכינוס לקול מחיאות כפיים סוערות של הקהל. הייתה זו צביה לובטקין, שהייתה כבר בת שלושים, אך תדמית הנערה דבקה בה בין היתר בגלל שירו של אלתרמן שנכתב עליה שעה שהגיעה ידיעה שגויה על מותה: "נערה בך דברי הימים מביטים".
במלאת 65 שנה למרד כתבה חווקה פולמן-רבן, מלוחמות הגטו: "המרד חייב להימשך. מרד אחר, שונה. על הארץ הרחוקה, הנכספת והבלתי מושגת חלמנו גם בגטאות וגם במחנות. בחלומנו היא הייתה טהורה, צדק שלט בה, שוויון ערך אדם, חלום נפלא של בית. ויש לא מעט אכזבה. במה נמרוד, שואלים אותי לא פעם צעירים שלהם אני מספרת על התקופה ההיא. ואני עונה: החשוב לי עכשיו זה העתיד, זה אתם - הדור השני, השלישי, הרביעי והדורות הבאים... אתם, בעלי חולצות כחולות ושרוכים אדומים ולבנים ועניבות צופים וכיפות סרוגות... יש בכם כוח למרוד בנגעים שבפנים. איך? דרך אכפתיות ואי אדישות, מעורבות ועשייה בבית, בבית הספר, ברחוב, בכל מקום שבו פוגשים רוע. תהיו ראויים ללוחמים, לכל אלה שנאבקו ואבדו לנו בהרג, בגז ובמיתות משונות. תחנכו עצמכם ואחרים לאהבה ולא לשנאה, לשלום, לרעות, ליופי, לצחוק ושמחה".
זוהי תביעה גדולה ואנו יכולים לה. לנוער יש העוצמות לפעול במקום שבו אחרים אינם יכולים. כן, נוער יקר וחביב, גם היום בכם דברי הימים מביטים!
