אודה על האמת: אני מקנא בתושבי ארץ ישראל. טעם של חג ושבת שם שונה מן הטעם בחוץ לארץ, אין בכך ספק. ולא מפני שחסר כאן משהו, יש כאן הכל, כל שיגעון ותיאטרון שרק אפשר להמציא יש. ובכל זאת, אף אחד לא הצליח להביא לאמריקה את טעמה של ארץ ישראל, זה יש רק בארץ.
ובכל זאת, יש משהו שיש בחוץ לארץ ואין בארץ ישראל, והוא היומיים חג. קחו לדוגמה את חג הפסח. בליל הסדר הראשון מגיעים עייפים, בליל הסדר השני אתה מגיע רגוע ויכול לשבת עד הבוקר ולא נרדם ונהנה מכל רגע. בלילה השני גם לא ממהרים עם האפיקומן לפני חצות, זה משהו אחר.
אבל לא על זה אני כותב הפעם, אלא על משהו אחר והוא על חג החרות. מציאות היא, כי כולנו עבדים, כל אחד למשהו אחר, וישנם מי שעבדים להרבה דברים. בדורנו רוב רובו של הדור עבדים לפלאפונים, וחלק מאוד גדול של הציבור מכור לאינטרנט, ל-whatsup, ולכל מיני דברים אחרים כאלו. אין עוד חרות: 24 שעות ביממה אתה מרותק למכשיר שלוקח ממך את החרות ולא נותן לך דקה להיות לבד עם עצמך.
כן ונכון, ואני עושה כך לפעמים, סוגר את הטלפון לכמה שעות במיוחד כשאני צריך להתרכז. אבל המציאות יצרה מצב שהיום כמעט ואי-אפשר להיות מנותק רגע. לא כמו פעם שאת הדואר היית מקבל אחת ליום. בכל דקה מגיע אימייל, הדואר זורם 24 שעות ביממה, ועוד בטרם הסתפקת לענות וכבר אחר הגיע, לא נותנים לך מנוחה לרגע.
יהיו מי שיראו במוצרים הללו מעלה גדולה, קשר מהיר ולעיתים אף עזרה גדולה, במיוחד לחולים, וזה גם עוזר לפרנסה. ובכל זאת, עם כל המעלות, יש בו את החיסרון הכל כך גדול והוא נטילת החרות מן האדם.
אודה על האמת: אני לא נפרד מן הטלפון והאינטרנט מפני שזו בחירתי, אלא מפני שהתורה מצווה עלי ואין לי ברירה. כי לכאורה תשאלו: מי מפריע לך, תזרוק את הטלפון ותחיה בלי זה כל השנה. אבל מכיר אני את עצמי, כי למרות שאני יודע שהחרות האמיתית הוא בלי המכשירים הללו, ובכל זאת אני לא מוותר עליהם. אך ורק בזכות חג הפסח יש לי קצת חרות, יומיים בלי טלפון ובלי אינטרנט, אין היום מתנה גדולה מזו. בכל שבוע יש לנו יום אחד - השבת; בחג יש לנו כמה ימים, ובחוץ לארץ פירוש הדבר להיות חמישה ימים מתוך שמונה ימים בלי טלפון ואינטרנט. את זה יש לנו בחוץ לארץ ולא בארץ ישראל.
