החג שלנו מכונה בתורה "חג המצות" בעוד ה"פֶּסַח" הוא שמו של הקרבן שהוקרב בערב החג. מאז חורבן בית המקדש, אין אנו מקריבים קרבנות אבל את שמו של הקרבן משמרים בשמו של החג. המילה הזאת מופיעה בתורה לראשונה בקשר ליציאת מצרים כמובן; וכך נאמר שם בהוראות לקראת היציאה, בנוגע לאכילת בשר הקרבן שהקריבו בארבעה עשר לחודש הראשון [שמות י"ב]: [יא] וְכָכָה, תֹּאכְלוּ אֹתוֹ--מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם; וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַה'. לפני כן נדרשו לסמן את פתחי בתיהם בדם הקרבן. והמטרה - באותו לילה הייתה מכת בכורות במצרים ודם הקרבן, שסימן את בתי בני ישראל, הרחיק מהם את הסכנה של היפגעות ממכת בכורות: [יג] וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
אז אם שמו של החג השתנה מ"חג המצות" ל"פסח" והשינוי הזה, אגב, מופיע כבר בתנ"ך, עלינו להניח שיש בכך מסר עבורנו ולנסות למצוא אותו. ננסה לעשות זאת בעזרת ה', תוך הסתמכות על שיעורים שלימד מורנו הרב גינזבורג שליט"א. ובכן, מן האמור עד כאן, עולה שהקרבן קיבל את הכינוי "פסח" רק לאחר שה' הגדיר את הלילה הזה בלשון: פֶּסַח הוּא לַה'. ואת פירוש המילה הזאת אנחנו מקבלים מיד בהמשך דברי ה': וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם. וכמו שמפרש רש"י: כל פסיחה לשון דלוג וקפיצה; וּפָסַחְתִּי, מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים, שהיו שרוים זה בתוך זה. אבל לכאורה, אם ה' מדלג, זהו עניינו, מה זה נוגע לנו? כלומר, איך הדילוג הזה אמור להשפיע עלינו? ובכן, על הפסוק הקודם שציטטנו, וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, מפרש רש"י: בְּחִפָּזוֹן - לשון בהלה ומהירות. והוא ממשיך ומבאר שכמו שהקב"ה מדלג כדי להגן עלינו, כן עלינו לעבוד אותו "דרך דילוג וקפיצה".
ללכת מחיל אל חיל בדרך כלל אנחנו נדרשים להלך, כל הזמן להתקדם, "ילכו מֵחַיִל אל חַיִל". את זה אנחנו לומדים מאבותינו הקדושים שאת כולם מאפיינת ההתקדמות המתמדת, אם כי בקצב אישי אופייני; יעקב מתקדם באיטיות, וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי [בראשית ל"ג] עקב בצד אגודל; ההילוך של יצחק אביו נמרץ יותר [שם, כ"ו]: וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל; ואברהם, זה שהמלים הראשונות שה' אומר לו הן לֵך לְךָ, הוא בכלל רץ [שם, י"ח]: וְאֶל-הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם. ככלל, שלושת הרגלים מכוונים כנגד האבות לפי סדר וחג הפסח מכוון כנגד אברהם. בפסח אנחנו מקבלים הזדמנות מיוחדת להתקדם לא בהדרגה ואפילו מהירה, אלא בדרך של דילוג, כמו אברהם אבינו, שלפני שסיגל לעצמו את ההליכה/ריצה, דילג מעבודת האלילים שבה היו שקועים אנשי הסביבה שבה נולד, אל עבודת ה'.
בהליכה אנחנו מתקדמים בהדרגתיות משלב אחד לשני, כל אחד בקצב שלו. זה מה שמאפיין את העבודה של חודש תשרי, חודש התשובה, שמתאמצים להשתפר אבל גם עוסקים בתיקון העבר. אלא שבדרך הזאת, בהדרגה, אפשר לשפר ולהשתפר אבל לא ניתן להגיע לגאולה אמיתית, שכן גאולה אמיתית פירושה משהו חדש לגמרי, יציאה מלאה מכל הגדרים שהגבילו אותנו עד עתה ומעבר סופי ומוחלט למציאות חדשה של חרות מלאה. זו העבודה של חודש ניסן בכלל ושל חג הפסח בפרט. והדילוג שלנו מביא את הדילוג של הקב"ה כביכול, שגם הוא מדלג על כל המחסומים ומביא לנו את הגאולה האמיתית והשלמה. כמו שמתואר המהלך הזה בשיר השירים, שאותו נוהגים לקרוא בשבת חול המועד פסח [פרק ב']: (ח) קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת.
הדוד הוא הקב"ה כמובן והוא מדלג כביכול על כל המכשולים בדרכו לגאול אותנו. אבל כאמור, הדילוג שלו ממתין לדילוג שלנו, שאנחנו נפרוץ את מיצרי החשיבה שלנו, שנשתחרר מהטבע בו אנחנו טבועים בחיי היומיום ובבת אחת נקפוץ אל המציאות/מודעות החדשה, שה' אחד ושמו אחד ושרק הוא, בכוחו לגאול אותנו מהשיעבוד לטבע העולם. הקפיצה הזאת משמעותה שמקבלים החלטה להפסיק להיות משועבדים לפרעה ולמצרים, לטבע העולם, ומכאן ואילך, מרגע זה ממש, אנחנו עבדי ה' בלבד. אומנם הדילוג הזה די מפחיד כי במהלכו מתנתקים מהקרקע, מאבדים את האחיזה במה שמוכר וידוע, מרחפים באוויר בחוסר ישע, אבל זו הדרך היחידה להגיע לגאולה. כי כל עוד נאחזים בקיים, בַּמוּכַּר, המשמעות היא שנשארים בגלות כי זה מה שאנחנו מכירים.
שיפור עצמי במימד האישי ביום השני של חג הפסח אנחנו מתחילים לספור את ספירת העומר. בחסידות מבואר כי לשורש ס.פ.ר. יש שלושה פירושים עיקריים: מספר, סיפור ו(אבן) ספיר. שלוש המשמעויות הללו מקבילות בצורה מלאה למאפיינים של ספירת העומר, כלומר, לעבודה הפנימית שאנחנו אמורים לעשות בימי הספירה. בפשט, ספירת העומר זה מלשון מספר, סופרים את הימים שבין פסח לשבועות. בימים אלו נוהגם דיני אבלות לזכר עשרים וארבעה אלף תלמידי ר' עקיבא, שמתו בתקופה זו. הספירה ביחד עם האבלות מזכירים לנו כי, בסך-הכל, ימינו בעולם הזה ספורים. למודעות כזאת יש שתי תוצאות אפשריות, התוצאה השלילית היא חיים של חוסר אחריות, "אכול ושתֹה כי מחר נמות". זו גישה שמאפיינת את אלה שמבקשים לקבל מהעולם בלי לתת לו. הגישה החיובית בוחנת "מה עוד אני יכול לתרום לעולם בזמן שנותר לי".
וכמובן, בוחנים כיצד להשתפר גם במימד האישי, על דרך שאומרת המשנה [פרקי אבות ב']: רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. ובמסכת שבת [קנג/א] מסופר: שאלו תלמידיו את רבי אליעזר, וכי אדם יודע באיזה יום ימות? אמר להן וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה. כלומר, המחשבה שהיום הזה עשוי להיות יומו האחרון עלי אדמות, אינה אמורה לדכא את האדם ולדחוף אותו לחיפוש סיפוקים מיידיים, אלא להפך, להניע אותו לפעול ביתר מרץ לשיפור מירבי, כך שיותיר אחריו משהו חיובי. מתוך גישה כזאת אפשר להבין את יחסה של ה"אשת חיל" (בסוף משלי) לסופיות החיים בעולם הזה: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. המחשבה על היום האחרון משעשעת אותה כי כל ימיה היא משקיעה בהכנות לקראתו ויש לה סיבה טובה להניח שתשאיר אחריה עולם טוב יותר מזה שמצאה.
דילוג ואחר כך ריצה עם זאת, גם כאשר סופרים את הימים ומקפידים שלכל יום תהיה משמעות, אין זה אומר בהכרח שהימים יהיו שונים משמעותית זה מזה; כדי שיהיו שונים, כדי שתהיה התקדמות מיום ליום, צריכים לכתוב את הסיפור של כל יום בפני עצמו. זהו הרובד השני של ספירת העומר, הסיפור. בשבועות אלו נוהגים ללמוד את פרקי אבות כי יש בהם הדרכה מפורטת לחיים מלאי משמעות, חיים של נתינה מעבר למתחייב על-פי הכללים המקובלים, חיים של נתינה "לפנים משורת הדין". אימוץ ההדרכות של פרקי אבות עושה את האדם הרבה יותר טוב ומועיל לחברה. במקביל, בארבעים ותשעה ימי הספירה, נוהגים על-פי הקבלה לכוון בספירה של כל יום לתקן אחת ממידות הנפש כפי ששבע המידות כלולות משבע. אבל גם מי שלא למד בקבלה את עניינן של המידות, יכול לקחת עט וניר ולהתחיל לכתוב את סיפור חייו.
וכמו בכל כתיבה, צריכים להיזהר משגיאות כתיב וגם לברור היטב את המילים ולהקפיד על צירופן הנכון, כדי שהניסוח יהיה ברור והקורא ירוץ בו ואף ייהנה ממנו. כך גם בעבודת המידות, נתחיל בהימנעות משגיאות דפוס (התנהגותי) דרך תיקון סגנון חיינו ועד שזוכים להגיע לתפנית שמפתיעה את הסובבים כי כל התהליך נעשה בצינעה הראויה, בדיוק כמו הכתיבה שנעשית ביחידות. כדי להצליח בכך צריכים להקדיש זמן בכל יום לכתיבת הסיפור, לשחזר את מהלך היום, לבחון מה היה בסדר ומה פחות ולהחליט מה עלי לתקן למחר. בדרך זו אפשר לזכות לסיפור חיים שמתחדש מיום ליום ותמיד נושא חן בעיני אלוקים ואדם. כי על בסיס הספירה, המודעות לזמניות שלנו בעולם, אפשר בהחלט להגיע לסיפור טוב, אפילו טוב מאוד.
ושתי התנועות האלו, גם ספירת הימים - שלכל יום תהיה משמעות, וגם כתיבת הסיפור - המאמץ להשתפר מיום ליום, שתיהן מובילות אל היעד הנכסף, אל הבהירות של אבן הספיר במתן תורה. על התהליך הזה אנחנו חוזרים מדי שנה אבל במישור גבוה יותר מזה של השנה שעברה. והתהליך הזה, בכל שנה מחדש, מתחיל בדילוג של חג הפסח, מן הגלות אל הגאולה. ולכאורה, מה נותר לעשות אחרי הדילוג? רק מכיוון ששוב ושוב אנחנו נוטים לטבוע בטבע של העולם, לשוב להרגלינו הישנים, דילוג חד-פעמי אינו יכול להספיק וצריכים את עבודת הספירה עם כל המשמעויות הנ"ל, כדי להפנים את הרעיון שאנחנו עבדי ה' ולא עבדים לטבע העולם. כי העבודה הזאת מגבירה בנפשנו את האור האלוקי עד לגילויו המלא במתן תורה.
