הגדה על-ידי רבים

מִי הוּא זֶה בְּעֶצֶב עָצוּב וּבְשִׂמְחָה שָׂמֵחַ וְעַל כֹּל עֹנֶג וְתַעֲנוּג אֵינו פּוֹסֵחַ עֲמֵל וְיָגֵעַ ולִצְבּוֹר הוֹן טוֹרֵחַ אַחֲרָיו מַעֲשָׂׂיו לְגַנּוֹת אוֹ לְשַׁבֵּחַ וּמַדּוּעַ בָּא לָעוֹלָם הַזֶּה שׁוֹכֵחַ וְאֵינוֹ זוֹכֵר כִּי הוּא כָּאן אוֹרֵחַ כִּי הַכֹּל כָּלֵה וּכְעָנָן אָבָק פּוֹרֵחַ מִי הוּא זֶה הַזָּחוּחַ הָעוֹבֵר עַל לַאו וְזוֹרֵעַ כִּלְאַיִם שׁוֹר וְחָמוֹר רוֹתְמַם בִּשְׁנַיִם וְלוֹבֵשׁ צֶמֶר וּפִשְׁתִּים שָׁעַטְנֶז וּבְכֹל דּוּ שִׂיחַ מַכְנִיס אֵיזוֹ עֶז הוּא חֲלַקְלָק שֶׁחוֹמֵק כִּצְלוֹפַח וּבְעוֹשֵׂי טוֹב עִמּוֹ מְשַׁלֵּחַ רֹמַח כִּי רוֹאֶה בָּהוֹן וּבַחַיִל כֹל הַכֹּחַ עתיד להיות פּוחֵחַ שֶׁלא זכר שהַכֹּל גָּלוּי וּפָתוּחַ יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר ולְֹֹא נִזְהַר וְלַיְלָה לְלַיְלָה יְחַוֶּה דַּעַת נֶאֱמַר אָכֵן זֶה טִפּוּס מֻכַּר זֶה הַגֶּבֶר אשר יְיַסְּרֶנּוּ יָהּ תזכורת למבקשים לשכוח עבדים היינו לפרעה במצרים. טוב למבקשים לשכוח לזכור מילים אלה, כי סִפּוֹר השעבוד למלכות זרה, שתחילתה נעשית או אפילו בששון מרצון, ראה יעקב אבינו ובניו ברדתם מצרימה, וכשמסתיימת הירידה כפי שקרה לעמנו לאורך תולדותינו, היא מסתיימת לרוב באסון. להוותנו הרגלנו את עצמנו להלל ולשבח ארצות אחרות ועמיהן, על אדיבותם ועל התנהגותם ועל היחס שזוכים אנו לו מהם ותמיד גינינו את עצמנו על שאנחנו חסרי נימוס, ומתנהגים אדם אל רעהו בכי רע. אולם זה ההבדל בין לחיות בקרב משפחתך כאחד מבניה לבין לחיות תקופה קצובה בקרב משפחה זרה. ההתרשמות החיצונית שׁוֹבַת הלב מיחסם והתנהגותם של בני ארץ זרה, איננה מצדיקה לרעות בשדות זרים. זה איננו מצדיק להיות עבדים בנפש וברוח לאחרים. ואם ננמק זאת בחיפוש אחר פרנסה, זה נימוק שקרי, כי לו היורד מן הארץ היה מוכן לעבוד בחקלאות בשיפוצים, בסבלות ובהובלות, ובעבודות פיזיות אחרות שהוא יעשה אותן בארץ היעד, כי אז היה זה מוצא פרנסה המכבדת את האדם בארצו. מתברר כי היוצא לרעות בשדות זרים, איננו בורר את העבודה, כדי להצדיק את ירידתו מן הארץ ואין נפקא מינא אם הוא נעשה עבד לשליט הארץ ולתושביה. לא בכדי פתחתי בדיבור על ההגדה שהיא לא רק טקס. אלא יש לה משמעות לאומית ממדרגה ראשונה. הסדר שכל בית בישראל מקיים אותו מהווה מעין תזכורת לאלה ששכחו את עברם לשוב לשעה קלה אליו ולשחזר איך קרה מה שקרה, שירידה למצרים שלא על-מנת להישאר שם, מסיבות שלכאורה היו מבחינה היסטורית מוצדקות, הפכו את הירידה הזמנית לקבועה, ולהשתעבדות לתאוותיהם שהפכה את בני עמנו עבדים משועבדים לזרים. ההגדה באה להזכיר לקורא איך הסיפור התחיל ואיך הוא נמשך ואיך יכול היה להיגמר אילולא הוציאנו הקב"ה ממצרים. ההגדה של פסח וצורתה ההגדה לא חוברה בידי מחבר אחד. היא הלכה ונתגבשה לצורתה המוכרת לנו במשך שנים רבות. אולם בתקופת הגאונים, הלכה וקיבלה את המבנה שלה הכמעט סופי על-ידי רבי סעדיה גאון. זה היה במאה העשירית למניינם, והיא גובשה סופית ונערכה מחדש סופית על-ידי הרמב"ם במאות האחת עשרה-השתים עשרה למניינם. המוטיב כפי שנאמר לעיל, הוא סיפור ההשתעבדות מרצון והיציאה משעבוד זה. הדבר הנוסף שטמון בקריאת ההגדה ועשיית הסדר שגובש, הוא גיבוש צאצאי יעקב שהיו כשבעים נפש ברדתם למצרים והפכו לעם. המטרה מקריאת ההגדה והסדר שנקבע לקריאתה, נועדו להקנות תודעה על התהוותו עם ישראל כעם משוחרר מעבודת אלילים וממנהגי אומה אחרת לעם שיש לו שפה משלו, אמונה משלו, מנהגים משלו וארץ משלו. כאמור, חשיבות קריאת ההגדה לא רק בתוכן שלה, אלא בהקניית ערכי דת משה וישראל, לכן המוטיב הוא והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. בעבור מה, בעבור עבודת אלהינו ובעבור הארץ שהובטחה לנו ובעבור התורה שניתנה לנו בהר סיני. שלא כמו סדר התפילות שחרית, מנחה וערבית שיש להתפלל רק בשפה העברית, ההגדה של פסח תורגמה להרבה שפות, כדי לאפשר לאלה החיים במדינה אחרת, לקרוא את סיפור יציאת מצרים ולספרו לצאצאיו בשפה הנהירה להם. סיפור יציאת מצרים ומטרת היציאה בהגדה של פסח, נוכל למצוא סיפור היציאה ממצרים, מטרתה ותכליתה בקטע שהמסובים בסדר פסח אומרים דיינו. וזה מתחיל בפירוט ההליכים שנעשו למעננו: הוציאנו ממצרים, עשה בהם שפטים, עשה באלוהיהם, הוליכנו במדבר, נתן לנו את התורה, והאכילנו את המן, הביאנו אל הארץ המובטחת ובנה לנו את בית הבחירה, בית המקדש. הסיום של קטע הנקרא כהא לחמא עניא: השתה הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל, מצביע על כי מחברי ההגדה חיו בגולה ולא בארץ ישראל והם מזכירים לכל הַמְסֻבִּים לסדר פסח שם וקוראים את ההגדה, שבשנה הבאה יהיו בארץ ישראל משוחררים מעבדות. השתה הכא עבדי לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין. השאיפה הזאת לשוב לארץ ישראל, דווקא נתגשמה מצד אלה שקצה נפשם מישיבתם בארץ נכר משועבדים שעבוד נפשי, הם ביקשו להשתחרר ממנו בארץ ישראל ועלו בהמוניהם לארץ תוך מאבק וסכנת נפשות. זאת הציונות שלמדנו אותה. כל תנועות העלייה לארץ האבות הגשימו את הציונות הלכה למעשה. גם אם לא מודים הם בגלוי כי העלייה לארץ והשיבה אליה מקורן באמונת עם ישראל באלהי ישראל שהבטיח את שיבת ציון וקיים, אין בזה כדי להמעיט מערך המעשה עצמו. בחרתי לסיים את הדברים על חג הפסח בדברים שכתבתי בשנים שעברו. הם תקפים בכל הזמנים וטוב לקרוא אותם ולשוב ולקרוא אותם. עִם סִיּוּם קְרִיאַת הַהַגָּדָה יֵאָמֵר אֵין דַי בְכַךְ לְבַּדָּה יְצִיאַת מִצְרַיִם אֵינוֹ טִיּוּל סֶבֶל גָּדוֹל וָרַב, בּוֹ כָלוּל סֶבֶל זֶה עַמֶּנו לֹא הִרְתִּיעַ לָאֶרֶץ הַמֻּבְטַחַת לְהַגִּיע לֹא עַל מַגַּש-כֶּסֶף הֻגְשָׁה וּלְעוֹלָם שׁוּב לֹא יִטְשָׁהּ. פֶּסַח יָשׁוּב כָּל שָׁנָה כְתָמִיד וּבְהַהַגָּדָה נַחְזוֹר וְנַגִּיד: עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה טוֹבָה וּמְכֻפֶּלֶת עֲלֵינוּ הַחוֹבָה לַעֲשׂוֹת וְלֹא לִסְמוֹךְ עַל נֶס שֶאַחֵרִים יִלַּחֲמוּ בַנּוֹגֵס בַּעֲמִידָה אֵיתָנָה טָמוּן הַכֹּל וּבְאַחְדוּת אֵין צָר שֶׁיָכוֹל. אָכֵן עֲבָדִים הָיִינוּ בְּמִצְרַיִם אַךְ זֶה לֹא יִקְרֶה פַעֲמַיִים אִם נִלְמַד אֶת הַלֶּקַח כַיָּאוּת שׁוּב לֹא נְאַבֵד הָעַצְמָאוּת בְּסִלּוּק שִׂנְאָה וְיִשּׁוּר הֲדוּרִין עַמֶּנוּ יִשָּׁאֵר לָעָד בֶּן חוֹרִין זוֹ לֹא רַק תִּקְוָה, זֶהוּ תְּנָאי קִיּוּם הַתְּנָאי תָּמִיד כְּדַאי.