מצפון (קוריאה) תיפתח הרעה

משטר בעל אידיאולוגיה קיצונית, המצוי במצב מלחמה עם שכנתו, מחליט להשיג נשק גרעיני. העולם נזעק ומטיל עליו עיצומים, הגורמים לבידוד כמעט מוחלט ולמצוקה כלכלית קשה באותה מדינה, אך אין זה עוזר: הנשק הגרעיני הופך לעובדה קיימת, וכל עימות עם אותו משטר נושא פוטנציאל של מלחמה גרעינית. נשמע מוכר? לא, לא מדובר באירן אלא בקוריאה הצפונית. את הדמיון הזה רואים היטב בטהרן; השאלה הגדולה היא, האם גם בוושינגטון מודעים לו, ואם כן - האם יש נכונות להימנע מחזרה על אותן טעויות. לצד ההבדלים המשמעותיים - ובראשם העובדה שכאן מדובר במשטר קומוניסטי אתיאיסטי וכאן מדובר במשטר מוסלמי קנאי - יש הרבה יותר מדי קווי דמיון מטרידים בין קוריאה הצפונית לאירן. למרות שהאידיאולוגיות של שני המשטרים שונות בתכלית, שניהם מוכנים להקריב הרבה מאוד כדי להשיג את מטרותיהם האידיאולוגיות. בעיני המשטרים הללו, עוצמה צבאית חשובה יותר מאשר רווחה כלכלית; השפעה איזורית חשובה יותר מאשר צמיחה פנימית; הפצת המהפכה חשובה יותר מאשר נוחות האזרחים. יש שיאמרו: כך היה גם בברית המועצות, ובסופו של דבר היא קרסה. אלא שההשוואה אינה במקומה. קודם כל, לברית המועצות נדרשו כמעט 75 שנה כדי לקרוס; המשטר האירני, שהוא המטריד אותנו, קיים רק 34 שנים. שנית, וזה העיקר, ההתמוטטות של המשטר הסובייטי החלה מבחוץ - בנפילת המשטרים הקומוניסטיים במדינות הלוויין, בהן הוא מעולם לא היכה שורש אמיתי. קוריאה הצפונית ואירן אינן ניצבות בפני איום דומה. חוץ מזה, בשתי המדינות אין אופוזיציה של ממש. האביב הערבי, יהיו תוצאותיו אשר יהיו, התחולל במדינות בהן הייתה מידה כלשהי של דמוקרטיה ופתיחות לעולם המערבי, וכתוצאה מכך זרמו רעיונות פנימה ומידע החוצה. באירן, לעומת זאת, היו אומנם הפגנות קשות נגד השלטון, אך הן דוכאו ביד קשה ומאז כנראה שאין התנגדות אמיתית לשלטון כזה. יכולה להיות התנגדות למנהיג ספציפי, אך בבסיס - השלטון נראה יציב. בהקשר זה, אמירה של פרופ' דוד מנשרי - גדול המומחים בישראל לאירן - מלפני שלושה עשורים עודנה רלוונטית: "באירן אין קיצונים ומתונים; יש קיצונים ואולטרה-קיצונים". לאמור: לא משנה מי יבוא אחרי אחמדינג'אד - הוא לא יהיה חובב ציון ולא אוהד אמריקה. יש גם לזכור, שהדור הצעיר של האירנים גדל לתוך המציאות של הרפובליקה המוסלמית ואינו מכיר שוב מציאות אחרת, וגם לכך יש חשיבות רבה כאשר חושבים על מי שעשוי לחולל שינוי של ממש. הכישלון האמריקני במניעת נשק גרעיני מקוריאה הצפונית מהדהד במיוחד לנוכח העובדה, כי מדובר באזור בו ניהלה ארה"ב מלחמה קשה וממושכת, ואשר בו יש לה עד היום נוכחות צבאית מהותית. בנוסף לכך, סין ורוסיה - הקרובות הרבה יותר מארה"ב לחצי האי הקוריאני - מוטרדות אף הן מהנשק הגרעיני שבידי פיונגיאנג, אך למרות אחדות דעים זו בין שלוש המעצמות - משפחת קים לשלושת דורותיה מצפצפת על כולם. האחידות הזו רחוקה מאוד בנוגע לאירן, ומובן שגם לכך יש משמעות. המסקנה המתבקשת היא, שכאשר מתמודדים מול משטר שסדרי העדיפויות שלו שונים משל המערב - אידיאולוגיה לפני רווחה - קשה מאוד לעשות זאת באמצעים מערביים. זהו הלקח המרכזי למזרח התיכון שיש להפיק מהמתחולל במזרח הרחוק. "טירוף פירושו לעשות שוב את אותם מעשים ולצפות לתוצאות שונות", אמר אלברט אינשטיין. האם ברק אובמה מבין זאת?