הכאתם של שני הקשישים על-ידי אבות של "תכשיטים" תמימים ורכים איננה מפתיעה כלל ועיקר. במדינה שבה האלימות מכל הסוגים היא נורמה שבאמצעותה משיגים כל דבר, כאשר רשויות האכיפה עסוקות בטפל ולא בעיקר ומערכת המשפט נוהגת ברחמנות, כאשר חיי אדם הפכו להפקר, אין מקום לתמוה איך בריונים מסוגלים להכות קשישים במרכזה של עיר ללא כל חשש. על זאת נאמר: "המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים".
לא כאן המקום לפתח את נושא האלימות ומקורותיה בחברה הישראלית. נסתפק רק בכמה ביטויים בולטים לאלימות שפשטה בכל הארץ, בכל תחומי החיים. קרימינולוגים ומומחים אחרים בתחום ודאי ימצאו סיבות מקלות: אי-שפיות זמנית, מצוקות כלכליות, אובדן או אלימות בילדות. כל אלה אינם שווים פרוטה. תיאוריות מלומדות לא יביאו למיגור האלימות אלא התגייסות כלל המערכות למאבק בלתי מתפשר. כיום, שום מערכת האמונה על מניעת האלימות ומיגורה אינה פועלת. אז כשאין הרתעה ואין אכיפה ואין חינוך ואין ענישה, כל בריון הוא מלך. בקיצור, זהו הדרוויניזם החברתי: החזק ישרוד וחלש יחטוף מכות, יפחד, יעמוד בתור, לא יפצה פה, לא יעיר, לא יתערב כי הוא עלול "להיכחד" תחת מכותיהם של הולכים על שתיים מבלי שעברו תהליך אבולוציוני של מעבר מבהמה לבן אדם.
אין יום ואין שעה שהאלימות אינה משתוללת. זו כבר קלישאה לומר שבכביש מתנהלת לה "מלחמת אחים" בה נופלים קורבנות כזבובים. טריוויאלי להזכיר שבכל תור לקולנוע או חנות מכולת תמיד יש מי שמעז להפעיל אלימות ובלבד שהוא לא ימתין. בתחנת אוטובוס או רכבת תמיד יהיה מי שידחוף וחזק כדי לעלות ראשון תוך שהוא מפעיל מרפקים וחזק למדי. זהו צ'יזבט מוכר לקבוע שבמשרדי הממשלה או רשויות אחרות אם אתה לא דופק על השולחן אתה לא משיג את מבוקשך. מגרשי הספורט מזמן הפכו לזירות קרב כשהאוהדים אינם אלא חוליגנים מדופלמים. וכך הלאה והלאה סיפורים מכאן ועד הודעה חדשה.
סיפור אמיתי והאמת היא שלא מדובר בכולם המתנהגים כבהמות אך מספרם של אלה שכן הולך וגדל. ה"חלשים" יותר מרגישים כמו פראיירים, מושפלים ודחוקים, תרתי משמע. למשמע סיפורי הזוועה של הכאת קשישים ועד מעשי רצח, רבים נרתעים. כך הערסים משתלטים על חיינו ואין מי שיושיע. רשויות החוק והאכיפה אימפוטנטיות לחלוטין וכשאין דין ואין דיין, הזירה נשלטת על-ידי הבהמות.
לבסוף, סיפור אמיתי הממחיש את החידלון. לפני מספר שנים מכר טוב שלי אשר היה אחראי על הביטחון במוסד חינוכי הוזעק אל שער הכניסה על-ידי מאבטח. חייל ערס התעקש להיכנס פנימה למרות שלא הייתה לו כל רשות לעשות זאת. עם הגעתו של מכרי, נשאל החייל מה רצונו. ללא שום רתיעה וללא שום חשש, החל החייל להכות את האחראי על הביטחון כאשר חברים נוספים שלו מצטרפים ל"חגיגה". האיש הופל והמכים הפליאו בו את מכותיהם ובעיטותיהם. המשטרה הוזעקה והאיש נתפס. האחראי על הביטחון הובהל לבית החולים. עין אחת נפגעה קשות עד כדי שלאחר שנה, לערך, נקבעה לו נכות משום שאיבד את ראייתו באותה העין. המכה שוחרר, לא הועמד למשפט בגלל חוסר עניין לציבור. האחראי על הביטחון נותר נכה אך לציבור לא היה שום עניין!
זהו המשל. הנמשל הוא שכל אחד מאתנו עלול להיקלע לסיטואציה כזו. הערסים או הבהמות אינם תלויי גיאוגרפיה. הם נמצאים בכל מקום. יש לנהוג בהם במלוא חומרת הדין. אסור להשלים עם הגזירה הזו. מי שאיננו רוצה להגיע למצב של מקומות שונים בעולם בהם אנשים חוששים לצאת לרחובות, חייב להתחיל במיגור ההתבהמות הזו.
