בליל הסדר אנו מרבים לספר לבנינו על המרורים שאכלו אבותינו במצרים ועל קושי השעבוד. אנו מספרים להם על היופי שביציאה מן העבדות אל צִלם של ענני הכבוד המלאים בזיו השכינה שאפפו אותנו מכל צד, ואל המן שירד מן השמים, שכל אחד טעם בו את הטעמים שהתאווה אליהם. כמה טוב וחסד חווינו ביציאת מצרים!
אלא שאם כך, מה פשר התלונות החוזרות והנשנות של העם על היציאה מסיר הבשר ומקדרת הקישואים והבצלים? מה פשר רצונם החוזר ונשנה לשוב למצרים? כלום היו אלו טענות סרק ותו לא?
דומה שבחינת טענות העם בכובד ראש מעלה אכן את השאלה האם היה כדאי לצאת אל המדבר החם, אל הנדודים האינסופיים, אל הצמא והרעב שהיו מדי פעם ואל המלחמות בשוסי המדבר. העבדות במצרים, אף שהייתה רעה ומרה, נתנה ביטחון בעצם החיים וביציבותם, שהרי המצרים היו מעוניינים בקיומם של עבדיהם. היא לא הצריכה קבלת אחריות.
בני ישראל לא יצאו אל המנוחה. עול המצוות שקיבלו עליהם אינו בהכרח קל מעבדות מצרים. הם יצאו למסע מפרך, ארוך, מסוכן ותובעני, ממש כמו שהכרזת העצמאות בה' באייר תש"ח לא הביאה אותנו לשום מנוחה ולשום נחלה. לאחר הכישלונות בעיר העתיקה ובקרבות לטרון היו רבים ששאלו גם אז: למה זה עזב אותנו המנדט הבריטי. החירות, כאז כן עתה, אינה גן של ורדים, אך יש בה בשורת אמת שכדאי למסור עליה את הנפש. מי שאינו מבין זאת עדיין לא יצא ממצרים, ועדיין הוא ממשיך להתריס 'מה העבודה הזאת לכם'. בשורת האמת שבחירות היא נטילת האחריות של לאום על עצמו, ושל כל יחיד על הכלל. לא אחרים קובעים את גורלנו אלא אנו. את עבדות פרעה קיבלנו בעל כורחנו, את עבדות ה' קיבלנו מרצון, באמירת 'נעשה ונשמע'.
חירות בקואליציה
קיים דמיון בין סוגיית האופוזיציה והקואליציה לנושא העבדות והחירות. הנמצא באופוזיציה, אם מרצונו (כמפלגת העבודה) ואם בעל כורחו (כמפלגות החרדיות) - אחרים מושלים בו, ומחליטים עבורו נגד רצונו. זהו חסרונה של האופוזיציה. מעלתה היא בכך שחבריה יכולים להציע הצעות המושכות את הלב, ולבוא בביקורת על זולתם בלא ליטול אחריות על כלל התמונה. מפלגת העבודה תוכל לזעוק היטב את זעקת העשוקים, משום שהיא פטורה מלעסוק בשאלות התקציב ובשאלות הביטחון. החרדים יוכלו לזעוק את זעקת לומדי התורה, משום שהם פטורים מלעסוק בצורך האמיתי והדוחק לשוויון בנטל, ובשאלות כוח האדם בצה"ל. חברי הקואליציה לעומת זאת, נדרשים להחליט עבור עצמם ועבור אחרים. זוהי חירות. אך הם אינם יכולים להחליט לפי מה שלבם חפץ, או בהתאם לחזון אחרית הימים שלהם. הם חייבים לראות את התמונה הכוללת, ולהתחשב בכל צדדיה. זוהי קבלת האחריות, שהיא תאומתה הסיאמית של החירות, גם אם לעתים היא פחות מושכת ונעימה .
הציונות הדתית במשך כל ימיה הייתה מגזר. גם בימיה הטובים של המפד"ל, ימי שפירא ובורג, י"ב המנדטים והמקום הקבוע בקואליציה של בן-גוריון ושל אשכול, היא לא ממש נדרשה ליטול אחריות על כלל הנעשה במדינה. היא הייתה מגזר טוב ותורם, והאמינה שדרכה חשובה לכל עם ישראל, אך דאגתה לכלל ישראל עברה דרך צינור דאגתה למגזר שלה, בהתיישבות, בחינוך, ובקיומה של נוכחות דתית בחברה. ברגע שוויתרה על האחריות, היא ויתרה גם על הסמכות ועל היכולת להוביל. הסמכות והאחריות הן שני צדדים של מטבע אחד. חייה היו לעתים טובים ונעימים, אך היא איבדה את החירות. כך נוהגים היום החרדים. הם נוטלים אחריות על לימוד התורה, החשוב לכולנו, אך לא על כלל בעיות האומה.
