להפגנה זו אני מוכרח להגיע
רבים וודאי זוכרים היכן הם היו כששמעו לראשונה שרבין נרצח. אני זוכר את אותו היום עוד הרבה לפני שהרצח ארע. כשמאלני לשעבר (שהרי כיום אני שייך למחנה הימני) החלטתי להשתתף בהפגנת השלום בכיכר מלכי ישראל (לימים כיכר רבין).
למרות שמעולם לא השתתפתי בהפגנות קודם לכן, היה לי ברור כי בהפגנה זו נוכחותי חשובה. ראיתי את כל ההסתה נגד
יצחק רבין, את התמונות הנוראיות שלו כשהוא עטויי בכאפייה של ערפאת, והסיסמאות נוטפות הארס והשנאה כנגדו וכנגד ממשלתו. הרגשתי כיצד התמיכה בו אינה מובנת מאליה והרגשתי צורך חזק להראות נוכחות ולהפגין אהדה כלפי מאמציו לשלום.
הרגשתי שדבר נורא עומד להתרחש אני זוכר שלא הייתי שקט באותו יום נורא. היה לי ברור שלא חסרים במדינתנו אנשים החפצים במותם של שר החוץ וראש הממשלה והיה לי ברור שבאירוע מסוג זה, המתקיים בכיכר המונית ולא באולם ממוגן, יכול כל אחד להגיע עם נשק אישי ולכוונו לכיוונם של פרס או רבין בעת עמידתם על הבמה בזמן שהם נושאים נאום לקהל.
אני לא אשכח כיצד אחי פנה אלי בשאלה: "מדוע אתה הולך להפגנה הזו? ומדוע אתה מטריח את עצמך מערד לתל אביב הרחוקה?" אין לי מושג מאיפה שלפתי את אותה התשובה, אך לא אשכח כיצד עמדתי מולו, בזמן שהיינו בביתנו ליד הספה הקטנה שבסלון, ופלטתי את התשובה הבאה:
"אני הולך לשמש כמגן אנושי כדי למנוע את ניסיון ההתנקשות בפרס או רבין".
לא זכור לי שאחי ענה לי תשובה, יכול להיות שהוא היה קצת מופתע. הוא אומנם היה רגיל לכך שאני נוהג לקשקש, אך באותה העת הייתי די רציני גם אם לא התכוונתי באמת לשמש כמגן אנושי.
פרט נוסף שאותו אף פעם לא אשכח (כל עוד לא אסבול חלילה מאלצהיימר או ממחלה דומה) היה, כאשר נעמדתי בקצה הסלון, קרוב למטבח, והסתכלתי על שעון היד שהראה את התאריך 4/11 . אמרתי לעצמי שזה יהפוך לתאריך היסטורי וכך באמת גם קרה. נסעתי לת"א בהסעה המאורגנת להפגנה הגדולה, ישבתי ליד ידיד שמאלני נלהב במיוחד (אפילו יותר ממה שאני הייתי באותה התקופה) ושיתפתי אותו לגבי החשש הגדול שהיה בקרבי. אני זוכר שהוא לא היה מודאג בכלל מהתחזית הקודרת ולא המשכתי להטרידו בעניין.
הפגנה נינוחה ונעימה הגענו לכיכר מלכי ישראל. ההפגנה הייתה באווירה נינוחה, הופיעו כל מיני אומנים ואני כבר הספקתי לשכוח מחששי הגדול. כאשר מירי אלוני עלתה לבמה ושרה את 'שיר לשלום', הוסיף רבין ז"ל בקולו הבס הערה שגרמה לצחוק גדול בכל הקהל. לא הצלחתי לשמוע מה הוא אמר, אך אדם אחד התנדב לחזור על דבריו של רבין באזניי, הוא אמר, ש:"לא מספיק לשיר לשלום, צריך גם לעשות".
האווירה הייתה נעימה, אחד האמנים שהגיע כדי להביע תמיכה ולשיר לקהל היה אביב גפן אשר בחר להיות יוצא דופן. הוא אמר באופן חצי נבואי שברצונו לשיר שיר לכבוד אלו שלא יזכו לראות את השלום ושר את השיר: 'לבכות לך'. (שבוע לאחר מכן הוא חזר לבמה באותה הכיכר ושר את אותו השיר, שהפעם יוחס כבר לרבין ממש).
שמענו שהיו יריות בכיכר הפגנת השלום הסתיימה. עלינו להסעות כדי לחזור חזרה. האוטובוס התעכב (לא זוכר למה). ישבתי לצד החלון שהשקיף לכיוון הכיכר. אומנם היינו קרובים מאוד לזירת הפשע, אך את הידיעה כי נשמעו יריות בכיכר (שקולן לא הגיעו לאוזנינו בכלל) שמענו דווקא ממכשיר הרדיו שפעל בהסעה, בעוד הכיכר עצמה נשקפה מבעד לחלון האוטובוס שחנה לצידה (למיטב זכרוני ברחוב אבן גבירול). לא חשבנו בכלל שמשהו נורא התרחש במרחק של כמה מטרים ספורים מאיתנו, השדר ברדיו שדיבר על יריות בכיכר לא הזכיר בהתחלה את שמו של רבין והיינו בטוחים שכלום לא קרה פרט לאיזו פרובוקציה טיפשית. אפילו לא זכורה לי שום התרוצצות מיוחדת בכיכר, והדבר היחידי שאני זוכר זה את קולות האמבולנס שאינם נפסקים, שאף אחד לא ייחס אותם בהתחלה לרבין.
מדמות שנואה לדמות אהובה האוטובוס כבר מזמן יצא מאזור הכיכר, אנו מתחילים להבין יותר ויותר שמשהו רציני אכן ארע ומאזינים לרדיו בדממה מוחלטת ומתפללים לנס עד לרגע האחרון בו נשמע קולו של
איתן הבר המודיע את הודעתו המפורסמת על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון.
אני זוכר כיצד כמעריצו לשעבר של
שמעון פרס, שנאתי בהתחלה את רבין יריבו המושבע, אך אני גם זוכר כיצד בימיו האחרונים של רבין הייתה התקרבות אדירה בינו לבין פרס אשר סייעה להם לעבוד יחדיו, אני זוכר כיצד הם התראיינו במשותף וגוננו אחד על השני, ומנגד, אני זוכר גם את כל ההסתה כנגד רבין אשר נבעה בשל מלחמתו למען השלום בו האמנתי. כל אלו גרמו לי לאהוב את רבין יותר ויותר וכאשר הבנתי שרבין נרצח התעצמה אהבתי אליו וחשתי כאילו נפטר לי אדם קרוב ויקר. כך ישבתי על מושב האוטובוס בדרכי חזרה מאותה ההפגנה וחשבתי כיצד הפך רבין מבחינתי מדמות שנואה לדמות אהובה.
הרגע האחרון הזכור לי מאותו היום
הגעתי קרוב לפתח ביתי, ועוד לפני שהספקתי להיכנס פנימה, הקדים אותי אבי ז"ל ושאל אותי אם ראיתי את הרצח בעיניי.
זה כל מה שאני זוכר מאותו היום בו רבין נרצח.
השאלה הגדולה הרצח לא התבצע כפי שדמיינתי תחילה בעת נאומו של רבין בזמן היותו חשוף לקהל, אך התבצע. והשאלה הגדולה היא: מדוע הסכנה שהייתה כל כך ברורה לי, בהיותי נער, בן שמונה עשרה שנה, לא הייתה ברורה דיה ליחידה לאבטחת אישים?
בזמנו עוד לא פורסמו תיאוריות הקונספירציה למיניהן, ולכן לא חשדתי בכך שמסתירים מהציבור את כל האמת, אך השתגעתי כל פעם מחדש כאשר שמעתי את הטענה הטיפשית מצד גורמי הביטחון שהם לא האמינו שיהודי ירצח יהודי
(עלי לציין לשם ההגינות שמשפט אומלל זה חרות בזיכרוני מתקופת הרצח, אך במנוע החיפוש של 'גוגל', לא מצאתי לו תיעוד). אז עם כל הכבוד, הייתי נער צעיר בן שמונה עשרה, לא טיפש, אך גם לא גאון. אני צריך ללמד את העוסקים בביטחון ממי ומתי כדאי להם לחשוש? ואם נשיא ארצות הברית היה נוכח באותו היום ובאותה הכיכר? גם הוא היה עלול לסיים באותה הצורה את חייו?.... לא נראה לי כל כך.
