דפני ליף תרוץ לראשות עיריית תל אביב - בדיחה או מציאוּת? האם היא לא רצה רחוק מדי? אז יש לי חדשות בשבילה. נדמה לי שלא צריך להיות ראש (או רֹאשַׁת) עירייה, אלא אזרח שומר חוק, כדי לדעת שראשות מוניציפלית אינה אנרכיה וניהול מחאה.
איך הגברת הבורגנית מכפר שמריהו מתכוונת אפוא לנהל את העיר ללא הפסקה? האם על-ידי הקמת עיר אוהלים פיראטית, בגרסת מחאת הקיץ המיתולוגית שנת 2011? האם על-ידי השארת בדלי סמים ופסולת, שהם אֵימת מחלקת התברואה בעירייה, של הומלסים ומסוממים שישתכנו באוהלים? האם על-ידי ניפוץ זגוגיות ועימותים אלימים עם המשטרה בניגוד לחוק? אם כן, הַצעתי לה שתשכח מתוכניתה הגרנדיוזית, תעבור קורס מזורז באזרחות, ותחזור בראש ובראשונה להיות אזרחית שומרת חוק. עד אז, אם תרצה או לא, עוד יזרמו מים רבים בנהר תל אביב. ולא, אין זו אגדה.
בנפשנו הדבר בעיצומו של חג החירות שוב ספג ציבור הנשים מכה אנושה, כאשר אישה נרצחה בידי בעלה המאבטח. למרבה הצער, רצח זה מצטרף למספר מעשי רצח נוספים של נשים שאירעו בשבועות האחרונים בידי מאבטחים ולשורה ארוכה של רציחות דומות שקרו בעשור האחרון ואף לפני כן. והשאלה היא עד מתי?
זה עתה נכנס לתפקידו שר הפנים החדש,
גדעון סער. כפי שחולל רפורמות במשרד החינוך, כך ראוי שיחולל רפורמה מרחיקת לכת בתחום רישוי הנשק (חיי אדם חשובים לא פחות מהחינוך). לא די בהצהרה שטחית של הפונים למשרד, ולחברות האבטחה בפרט, על בריאות נפשית. יש לערוך בדיקות נפשיות יסודיות ומקיפות, החשובות לא פחות מבדיקת הכשירוּת הפיסית, שעליה מושָׂם הדגש עד כה. זאת תוך תיאום הדוק עם המשטרה, משרד הבריאות ורשויות הרווחה.
ואַתם, חברי וחברות הכנסת, הגיעה השעה שתעמידו את חיי הנשים, וקדושת החיים בכלל, בראש סדר העדיפויות, לפני כל חוק פופוליסטי אחר. חייבים להפסיק את הקלוּת הבלתי נסבלת של הלחיצה על ההדק בידי מי שמנצל את הנשק, שנועד להגנה, ככלי קטלני. בנפשנו הדבר. די לרצח!
חוג לכלכלה עם כל הכבוד לשר האוצר,
יאיר לפיד, אני מציעה לו לשלוח את גברת ריקי כהן מחדרה, שלא גומרת את החודש עם 20 אלף שקל לחמש נפשות, לחוג לניהול כלכלה נכונה (ולאחרונה יש פריחה של עמותות סיוע העוסקות בנושא זה). במקום זאת, השר הטירון מוכן להעשיר את קופתה של הגברת הנכבדה על חשבון הטלת גזירות כלכליות (קיצוץ קצבאות, העלאת מע"מ ועוד) על אלה שמשתכרים פחות ממנה, ובעיקר על השכבות החלשות.
ובכלל, מדוע מסעודה משדרות צריכה לממן את נסיעותיה הדו-שנתיות של כהן לחו"ל, שנכללות בסל הצריכה המשפחתי הבסיסי שלה? האם אינה יכולה לוותר על מותרות אלה?
דומה שעוד לפני שהשר הטרי לומד שיעורים פרטיים בכלכלה אצל מומחים, כפי שפורסם, ראוי שהוא יעבור קורס מזורז לענייני סטטוס - לא, לא זה שבפייסבוק, אלא הגדרת סטטוס חברתי כלכלי. או אז יידע השר, בן העשירון העליון, שמשכורתה של גברת כהן כבר מזמן חצה את גבולות המעמד הבינוני הממוצע.
אגב, אם כבר קיצוץ דיפרנציאלי, כמתוכנן, מדוע רק בקצבאות הביטוח הלאומי, ולא, למשל, בחינוך חינם לעשירים?
אמני עירך קודמים המחיר האסטרונומי שמשלמים ראשי הרשויות המקומיות עבור הופעת אמן ביום העצמאות, כ-150 אלף שקל (כשה'צנועים' שבאמנים מסתפקים בעשרות אלפי שקלים בלבד), על חשבון הקופה הציבורית, כמובן, הוא מינִי שערורייה. לא סוד הוא שרוב הרשויות נתונות בגרעון כספי כבד. האומנם אם אין לחם יאכל הציבור שעשועים?
אם ההופעות היקרות של מיטב האמנים הן כרטיס הביקור של ראשי הרשויות לקראת הבחירות המוניציפליות הקרֵבות, הרי הדבר חמור שבעתיים. ראוי שהציבור יצביע ברגליים ולא יבחר בהם כמחאה על בזבוז כספי ציבור. מדוע לא יופיעו על בימת העצרת אמנים מקומיים, שעליהם גאוות העיר (או המועצה)? תהיה זו הזדמנות פז לגילוי כשרונות צעירים, בצד הכנסה, במחיר נמוך בהרבה. וכך גם האמן וגם הציבור יֵצאו נשכרים. האם אמני עירך אינם קודמים?
תיק תקשורת בעֵטו השנון והאירוני, ובנימה סאטירית, מצביע חנוך דאום בטורו המשובח במוסף של המדינה על הקלוּת הבלתי נסבלת של הדבֵקוּת בכסא של ח"כינו הקטנים (ומבחינה זאת כולם ח"כים זוטרים), עד שמתוך אמונה באשליית הכבוד העצמי שלהם הם הופכים לשוטי הכפר, העושים צחוק מעצמם, ואפשר בקלות לעבוד עליהם. בדיחה כבר אמרנו?
אין ספק שהח"כ הזוטר שסימס לדאום ללא הפסקה על התיק שיקבל יכול 'להתנחם' בעובדה שהוא לא לבד. הוא נמצא ב'חברה טובה' של נבחרי ציבור בפרלמנט הישראלי ומייצג אותם. במקום להקדיש את עצמם למען העם, הם משחיתים את מיטב זמנם ומרצם (וכספינו) על האגו והכבוד, שעליהם כבר אמרו חז"ל שהם מוציאים את האדם מן העולם.
מה הפלא שתדמית הח"כים בשֶפל. הם, שבמוֹ ידם יצרו את תדמיתם הנמוכה, הרוויחו אותה ביושר, ועוד איך. אחרי "עיתונאי קטן", מה דעת הזַמר אריק איינשטיין לחבר, על אותו משקל, שיר על ה"ח"כ הקטן שלי", שיהפוך לרב מֶכר פופולרי ויצעד בראש מצעד הפזמונים?
רב אשכולות מעֵבר למסע גיאוגרפי והיסטורי של
הרב לאו בתל אביב, בליווי עיתונאית, דומה שזו לא רק העיר הליברלית ללא הפסקה, השוקקת גם בתי כנסת, אלא לא פחות נתנה את ההשראה למסע דמות האשכולות של הרב, הידוע גם כמספר סיפורים מרתק.
בצד היותו איש הלכה, מצטיין הרב בפתיחותו, בהשכלתו הרחבה, בנועם הליכותיו ובשיחותיו המעניינות. האיש ללא ספק מגלם את מאמר חז"ל, שנאמר על תלמידי חכמים, כי גם שיחת חולין שלו תורה היא.
השילוב הייחודי הזה, תורה ודרך ארץ של הרב, הוא שהופך אותו לאיש הראוי כל כך לכהן כרב העיר תל אביב, מִשרה שתפורה עליו ככפפה ליד, אשר מקובל על כל גווני הקשת הציבורית החילונית והדתית. מה הפלא שזו לו כהונתו השנייה, לאחר פסק הזמן שנטל כרב ראשי לישראל, ושהוא נחשב לידידו הטוב של ראש העירייה,
רון חולדאי.
הכתבת, שהיו לה שעות שוטטוּת עם הרב, זכתה לזמן איכות מיוחד זה של מי שההיסטוריה של חייו היא במידה רבה ההיסטוריה של העיר, שעימה הוא כל כך מזוהה ואותה הוא כל כך אוהב ומאיר לה פנים. והיא כמובן מחזירה לו אהבה וחיוך גדול. כל הכבוד!
אז מי אמר שרב חרדי לא יכול להיות רב ראשי? הרב לאו כמשל.
