מאז קום המדינה (ואפילו קודם לכן) ועד היום עברנו מלחמות רבות. תמיד אמרו שכשייוולדו לי ילדים יהיה שלום, והנה נולדו ילדים ונכדים וכבר נינים, ואין שלום. מה המסקנה? הדרך שנוסתה מאז קום המדינה ועד היום לא הצליחה.
הגיעו מארצות הברית ומאירופה, מצמרת השלטון, נשיאים, ראשי ממשלות, שליחים מיוחדים, שגרירים - הגיעו מתווכים בכל הדרגות ולא הצליחו. אף אחד לא מבין שאפשר לנצח בלי נשק. אפשר להרוג בחיבוק ובנשיקה.
קיימת מחלה קשה שחייבים להדביק בה את הפלשתינים, ואם נצליח, ניצחנו. למחלה הזו קוראים חומרנות. פשוט צריך לבקש מארצות העולם שבמקום משלוחי נשק, שיחוקקו בארצותיהן חוקים על ״הקלות במס" למי שיפתח עסק בעזה, שיצור מקומות עבודה, כך שלפלשתיני העני יהיה מה להפסיד ואז הוא יעבוד ויתפרנס בכבוד, יקנה בית, רהיטים, רכב, ייכנס לחובות, יתחיל לרדוף אחרי הקידמה, יחשוב כל הזמן על איך להתקדם, יחליף את הדירה או האוטו ויוציא את העיניים של השכן... זאת, במקום לשבת כל היום בבית קפה, לשתות תה ולחשוב על מר גורלו ואיך להרוג יהודים, איך להיות שאהיד כי אין לו מה להפסיד. מסקנה: צריך שלכל ערבי יהיה מה להפסיד.
חשוב להדגיש שהעוני מקרב אנשים לדת וזה נובע מייאוש. לנו עדיף שכן עשיר שיעסוק בכלכלה שבארצו, מאשר שכן עני שיחטט לנו ויבלבל לנו. לדוגמה, מעבר לקו הירוק יש פחות צרות כי שם המצב טוב יותר מאשר בעזה. ערפאת והאחרים ידעו שאם יהיה שלום הם הופכים ללא רלוונטיים ולכן התאים להם המצב. ומה זה הביא? זה הביא להם הכנסות של מיליונים שהועברו לבנקים של גברת סוהא בצרפת.
כל שלטון בארצות ערב, במיוחד הפלשתינים, מעוניינים שכך ימשיך ולעולם לא יהיה שלום, שיהיה מיעוט במעמד גבוה ורוב בעוני, ואז המיעוט העשיר חי על חשבון הרוב העני. ולכן, הכלכלה של עזה צריכה להתפתח על-ידי ארצות אחרות ולא על-ידי הפלשתינים.
פעם האמריקנים חשבו כמוני ונתנו ל
יאסר ערפאת מיליונים לתנועת פת"ח ואז הכסף הלך לכיס של השלטון ולנשק, לכן אסור לתת להם כסף - צריך לתמרץ חברות להשקיע בעזה. לא יכול להיות שהאו"ם יחלק לאנשים מזון לקיום בלי שהאנשים יעבדו למחייתם. העבודה עצמה היא טיפול פסיכולוגי בפני עצמו. כשאדם קם בבוקר בלי מטרה הוא נכנס לדיכאון והופך להיות עוין ושונא, ומחפש אשמים וחושב שהפתרון זה לחסל את היהודים ולחיות בתקווה שזה אפשרי ולחכות שיום יבוא.
