אמא ואני דור שני.
במדינה שלנו די בכך כדי שהעומד מולי יידע למה להכוונה.
אמא ואני דור שני ואבא ניצול שואה.
התחושה הרווחת בקרב בני דור שלישי ואפילו רביעי ש"ניצול שואה" הוא אותו זקן קשה יום.
בביתי שלי אבי, ניצול השואה, בעל חיות מדהימה ושמחת חיים מתפרצת.
אמא ואני דור שני.
במדינה שלנו די בכך כדי להסביר את החרדה הקיומית שנתלוותה לחיינו.
אמא ואני לא רוויות בשמחת חיים מתפרצת ולא בעלות חיות סוחפת שכזו.
אמא ואני חיות כשלצידינו מהלכת השואה כמעט כדמות עצמאית בפני עצמה. נכנסת פה ושם לתוך חיינו ומחדדת חרדות קיומיות אנושיות טבעיות לכדי מימדים מפלצתיים של ממש.
בצעירותי, היא הייתה ממש חלק בלתי נפרד מחיי, מספריי, מידיעותיי עד לפירטי פרטים: היכן היה הגטו ההוא והיכן הקרב הזה.
ימים כלילות השקעתי בקריאת ספרים, מרותקת, נמשכת, רוצה רק עוד ועוד. בורחת מבית ספר ל"יד ושם", מסתובבת חופשי, מתרשמת מהתמונות כותבת שירים, סיפורים, נעלמת אל מול עוצמתה של הדמות הערפילית שצעדה לידי יום יום.
הצימאון הזה היה חזק ממני. היה חקוק בדי.אן.איי שלי מרגע לידתי.
העיניים בחנו בנסיעותיי בדרכים, מקומות מסתור ,שיעזרו להישרדותי לכשתופיע שוב במלוא עוצמתה.
ארון האוכל התמלא שוב ושוב עד גדותיו במוצרי מאכל ושימורים. מעל ומעבר לנדרש.
וביום המיוחד ההוא, בכל שנה. התמלאה חזי בגאווה.בתחושה שהנה גם אני נטלתי חלק באירוע עצמו ושרדתי.
לא רק זאת, היה לי ברור מעל כל צל של ספק, שאני..אני הייתי שורדת, נלחמת,לא מוותרת.
התקשתי לקבל את הקלות של חבריי, בני גילי, ליום מיוחד ומקודש שכזה. הייתי מהלכת ובתוכי רועשים וגועשים הסיפורים, התמונות, הזעקות של אבא בלילה.
כן, אבא ניצול שואה, בעל חיות מדהימה ושימחת חיים מתפרצת, אבל בלילה, בלילה, שם במעמקי האופל התרחשו חיים מקבילים משל עצמם.
והמבט, המבט הזה שמלווה את החיוך הניצחי שלו. מבט עייני דבש ובתוכם חמש שנים של ילדות עשוקה וסבל אין סופי. המבט הזה תמיד שם, ולצידו מהלכת דמות ערפילית ולצידה אני מהלכת בתוך סבך חיי.
שימחה מול עצב
יגון ואבל
חיות מול חרדה
צימאון מול רוויה
אמא ואני דור שני.
במדינה שלנו די בכך על-מנת שיידע העומד מולי למה הכוונה.
אמא ואני דור שני ואבא ניצול שואה.
