"יש ניגוד בלתי נמנע בין היותה של מדינה יהודית ובין היותה דמוקרטית".
(ג'וזף לוין, "פקפוקים באשר למדינה היהודית", ניו-יורק טיימס, 9.3.13)
"יש רעיונות כה אבסורדיים שרק אינטלקטואל יכול להאמין בהם". (ג'ורג' אורוול)
מרושעת, מעוותת ופרדוקסלית ה"ניו-יורק טיימס", יחד עם עוד כמה כלי תקשורת מרכזיים, החליטו להטיל את מלוא כובד משקלם בעמידה מאחורי מערכת השמצות אנטי-ציוניות שהיא לא רק מרושעת ומעוותת בעליל, אלא רוויית סתירות פנימיות. במהלך השבועות האחרונים, הגיעה נבזותו העוינת של העיתון "המיוחס ביותר" בארה"ב לרמה כזאת שהניעה את סת' מנדל מ"קומנטרי" לציין במאמרו "שפל חדש לטיימס" (18.3.13) כי:
"ההטייה עוינת של העיתונות (האמריקנית) נגד ישראל, ובמיוחד זו של ה'ניו-יורק טיימס' הפכה כל כך שכיחה וצפויה, שהיא כבר אינה מעוררת רוגז...דווקא משום שהעיתון מתרברב באיבתו הבלתי נסתרת לישראל, קל להחמיץ את חצייתו של קו אדום נוסף. בסוף השבוע הזה העיתון ועורכיו אכן עשו זאת שוב...".
התארים "מרושעת", "מעוותת" ו"ורוויית סתירות פנימיות" למערכה הזו שמקדם העיתון אינם כינויי גנאי סתמיים אלא משקפים את טיבה האמיתי..
אחרי ככלות הכל, אם מסע הצלב הבלתי קדוש הזה יצליח להשיג את מטרתו המוצהרת, הוא יאיץ את כינונה של מציאות שתשקף שלילה מוחלטת של עצם הערכים שבשמם היא מתנהלת ותהווה אנטיתזה גמורה לערכים שבהם דוגלים לכאורה יוזמיה.
החרפת הטינה עד לאחרונה, הביקורת שמתח ה"ניו-יורק טיימס" התמקדה בפעולותיה ומדיניותה של ישראל באזורים שמעבר לקו הירוק ובגורלם של הערבים הפלשתינים המתגוררים בהם. אך ככל שההכרה, ואולי אף ההשלמה עם כך, שההסדר המועדף של הקמת מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון הולך ומתברר כפחות ופחות מעשי, הוסט הדגש והוחרפה הטינה. למעשה, נראה עתה שהעיתון שינה את זווית התקפותיו והחל לתעל את גינוייו פחות כלפי מה שעושה ישראל ויותר נגד מה שהיא - כלומר, יהודית.
נראה כי קו זה ננקט בארסיות, בתדירות ובהבלטה הולכות וגוברות. רק לאחרונה פרסם העיתון מאמר דעה ארוך של ג'וזף לוין, פרופ' לפילוסופיה מאוניברסיטת מסצ'וסטס, שבו הוא טוען טענות מאולצות ומעוותות שלכאורה מערערות על עצם התקפות המושגית של זכוו העם היהודי להגדרה-עצמית לאומית ולריבונות מדינית, גם בתוך הקו הירוק.
סקירה קצרה על-פי גישתו של לוין, שום מדינה אינה יכולה להיחשב "דמוקרטית", אם החיים הציבוריים שלה משקפים את הדומיננטיות החברתית-תרבותית של הקבוצה האתנית העיקרית שבה, גם אם זו מהווה "רוב מכריע". בהתאם לקביעה זו, הוא מבקש לשכנענו (כנראה ברצינות) כי למעשה, שלטון הרוב שולל כל האפשרות של קיום ממשל דמוקרטי. יתר על כן: אלא אם כן הרוב נכון לוותר על ביטויי זהותו, או לפחות לדללה משמעותית - בעוד שהמיעוט רשאי לתת לזהותו ביטוי מלא, ללא כל התחשבות אם זו הולמת או נוגדת זו של הרוב - אזי, לטענתו של לוין, המציאות החברתית-מדינית שתיווצר תהיה כה פגומה, עד שלא ניתן יהיה עוד להשלים עם המשך קיומה.
לכן, בעיני לוין, לבני אדם יש זכות הגדרה עצמית כ"עם" רק אם מה שמחבר ביניהם הוא שיוויונם בפני החוק והמקריות של הימצאותם הגיאוגרפית הפיזית בתוך הגבולות של הארץ בלבד. גישה זו נוגדת לחלוטין את התורה המדינית של הפילוסופים הליברליים המובילים במאתיים השנה האחרונות. גישה זו אינה כוללת בשיקוליה את תמצית מהותו של המניע הבסיסי של השאיפה להגדרה עצמית לאומית, המהווה תנאי ראשוני למשטר דמוקרטי יציב: רגש של נאמנות מדינית.,כפי שמראה מחקר ממצה למדי של פרופ' יוסי שיין (אוניבסיטת תל אביב וג'ורג'טאון) ושלי, שהוצג בסמינר מקארת'ר המשותף ל-MIT ולהרווארד, לעתים תחושה זו של זיקה רוחנית-קבוצתית עשויה להיווצר כתוצאה מאחידות אתנית, ולעתים אף להתעורר למרות גיוון אתני
איבה או איוולת? בהעדר לכידות קהילתית כזו, אומר לנו ג'ון סטיוארט מיל, "קיומם של מוסדות חופשיים הוא כמעט בלתי אפשרי". אכן, "במדינה המורכבת...מבני אדם שאין ביניהם תחושה של אחווה... אחדות הדעים של הציבור, ההכרחית לתפקודה של ממשלה ייצוגית, אינה יכולה להתקיים".
ההיסטוריה של הזמן האחרון מהווה עדות מובהקת, אם כי טרגית, להמשך התקפותה של ההבחנה ותבונתה. בכל מקום שנעשו ניסיונות להתיך יחד קבוצות אתניות עוינות לישות מדינית אחת, אם אלו אינן כבולות באחיזת הברזל של רודנות, התוצאות כמעט תמיד מזכירות סיוט הובסיאני של אנרכיה, תוהו ובוהו ושפיכות דמים, כפי שממחישות הדוגמאות של לבנון ומדינות הבלקן.
מובן אפוא, כי הצעת מרשמים למדיניות המתעלמים הן מן הרציונל התיאורטי והן מן ההוכחות האמפיריות בנוגע לקיום התנאים הנדרשים להגשמת יעדיה המוצהרים של דמוקרטיה בת קיימא, אלא ממש סותרים אותם - משקפת או איבה או אויוולת. אך תהיה הסיבה אשר תהיה, זוהי גישה הטומנת בחובה סכנות גדולות ליהודים, לערבים, ולתקוות לכינונה של דמוקרטיה ליברלית בארץ הקודש.
"ישראל הייתה טעות..." עם זאת, למרות תוצאותיה הברורות הרות האסון, נראה כי זוהי הגישה, שבחר ה"ניו-יורק טיימס" לאמץ ולקדם, הן באמצעות פרסומים התומכים בה במפורש (כגון מאמרו של לוין) והן באמצעות רמיזות מובלעות (כדוגמת כתבת השער בת 8000 המילה מאת בן ארנרייך במגזין של העיתון, המחבקת בחום את "ההתנגדות" הפלשתינית).
כך למשל, בניגוד מוחלט לעובדות, מטעה ארנרייך את קוראיו ברומזו כי מבצע "עמוד ענן" היה יוזמה ישראלית התקפית שלא קדמה לה שום התגרות, שהחל כאשר "באמצע נובמבר, טילים ישראלים החלו ליפול על עזה...", כשהוא נמנע באופן מזדקר לעין מכל אזכור של העובדה שהייתה זו נפילתם של מאות טילים על ישראל שהציתה את הלחימה.
אבל, אולי משמעותי וחשוב יותר מתוכן מוטה במפגיע ומטעה בעליל בכתבת השער של ה"טיימס", היה עצם בחירתו של כותבה. כי כפי שהעיר הפרשן הוותיק ג'ונתן טובין בתמציתיות: "ההטייה של ארנרייך מוטבעת עמוק כל כך בכתבה, עד שאין טעם למתוח ביקורת על שום חלק שבה מלבד על עצם הבחירה בו כמי שיכתוב אותה".וזאת בדיוק הנקודה! יהיה זהבלתי סביר בעליל להניח שה"טיימס" לא היה מודע לנטיותיו האנטי-הציוניות במובהק של ארנרייך. למעשה, אלו נחשפו בבוטות ב"לוס אנג'לס טיימס" במאמר דעה פרי עטו בכותרת "ציונות היא הבעיה" (14.3.2009). במאמרו זה מציג ארנרייך את המדינה היהודית כגרועה יותר ממשטר האפרטהייד בדרום אפריקה: "אם לפני שני עשורים ההשוואה למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה הייתה נחשבת הפרזה, הרי שעכשיו היא מהווה מעשה חסד".
הוא ממשיך להטיף בהתנשאות למה שאינו אלא ביטול מדינת הלאום של היהודים: "האידיאל הציוני של מדינה היהודית הוא שמונע מישראלים ופלשתינים לחיות בשלום...הקמת משטר חילוני, פלורליסטי ודמוקרטי בישראל ובפלשתין תחייב כמובן את נטישת החלום הציוני. ייתכן שהיא אף תהיה הסיכוי היחיד להצלת האידיאלים היהודיים של צדק".
נראה אפוא כי זהו סוג העיתונאיים וסוג העיתונות שה"ניו-יורק טיימס" החליט לקדם. את התגובות הציבוריות שאלה עלולים לעורר אולי ניתן לאמוד מרוח הדברים באחד הטוקבקים למאמרו של ארנרייך (שפורסם שנית בגרסה מקוצרת כראיון עמו באתר העיתון ב-21.3.13):
"ישראל הייתה טעות, והם חייבים לעזוב. ישראל היא נטע זר שהמזרח התיכון דוחה. היא לעולם לא תיקלט".
מרשם מסוכן מופרך המרשם שמפרסם ה"טיימס" - שמקדם למעשה את פירוקה של מדינת הלאום היהודי והחלפתה במדינה לא יהודית, חילונית של-כל-אזרחיה- הוא גם מופרך וגם מסוכן, עקרונית ומעשית כאחד. התומכים בו מציבים את עצמם בצד הלא הנכון של ההיסטוריה, ועבור כל קורא העיתון המכבד את עצמו, מה יכול להיות גרוע מזה? שכן המושג "רב-תרבותיות" שהיה פעם כה אופנתי, העומד בבסיס הרציונל של מדינת-כל-אזרחיה, הולך ומאבד מאמינותו במהירות רבה. הוא כבר נוסה ונכשל. הצהרות נוקבות ומפורשות בעניין זה השמיעו מנהיגיהן של כמעט כל המדינות הגדולות באירופה ובכללן צרפת, בריטניה וגרמניה - המודות בכשלונו המאכזב.
לדוגמה, אנגלה מרקל קוננה: "... הנטייה הייתה לומר: 'בואו נאמץ את התפיסה של הרב-התרבותיות ונחיה באושר זה לצד זה...'. אבל הרעיון הזה נכשל, וזה היה כישלון חרוץ". יתירה מכך, בדמוקרטיות הפזורות על פני הגלובוס, מאוסטרליה ועד קנדה, החלה התקשורת לפרסם ביטויים של זעם ותסכול נוכח ההשפעות המזיקות שהוליד הניסיון לקלוט תרבויות המנוגדות לתוך תרבות המקומית המארחת.
מכאן, שאפילו בתנאים הרבה פחות לעומתיים פוליטית ולאומית מאשר אלה השוררים באזורנו, יש לניגודים חברתיים, תרבותיים ודתיים השלכות שהחברות המארחות פחות ופחות מוכנות לסבול. לפיכך, כלל לא ברור למה מישהו, אלא אם כן הוא מוּנָע מכוונות זדון, יכול אפילו להציע יישום נוסחה כה כושלת בנסיבות בעייתיות בהרבה השוררות בישראל.
אנטי-ציונות היא אכן אנטישמיות למרות מחאותיהם של האנטי-ציונים, כמו לוין וארנרייך, כי ההתנגדות לציונות "אינה מהווה אנטישמיות", אכן כך הוא הדבר.
שום אקרובטיקה אקדמית או התפלפלות אינטלקטואלית אינה יכולה לטשטש את האמת הצרופה של הדברים המיוחסים למרטין לותר קינג: "כאשר אנשים מבקרים את הציונים, הם מתכוונים ליהודים, ומדובר באנטישמיות. כי מה זו אנטי-ציונות? זוהי שלילה מן העם היהודי של זכות יסוד שאנו מכירים בה בצדק וברצון לכל העמים האחרים בתבל. זוהי אפליה נגד יהודים...מפני שהם יהודים. בקיצור, זוהי אנטישמיות".
זה אנטישמיות (כלומר יודופוביה) לגנות כל מהלך כוחני - בין אם צבאי או מנהלי, יזום או תגובתי, מניעתי או ענישתי - שנוקטת ישראל כדי להגן על יהודים מפני התקפות עליהם רק משום היותם יהודים, כ"פשע נגד האנושות", כ"בלתי מידתי" וכ"מעשה גזעני".
זה אנטישמי לפזר אשליות מסוכנות, שנועדו לשלול מהיהודים את עצמאותם הלאומיות ואת ריבונותם המדינית. יש לאלץ את מפיציה של סחורה ארסית זו לשאת בנטל הקלון שהשוקדים על מלאכה מחפירה זו כה ראויים לה.
