מִנּוּי עַל פִּי הַדִּבּוּר
הִגִּיעַ זְמַן שֶׁל עַם נֶאֱמָן לְמַנּוֹת אִישׁ צִבּוּר
כִּשּׁוּר לֹא חָשׁוּב דַי בְּהֶכְשֵׁר וְהַמִּנּוּי סָגוּר
יֵשׁ נָצִיג וּמִנּוּי מִטַּעַם, זֶה דֵּי בּרָוּר וְשָׁגוּר
סְטִיָּה מִרְצוֹן הַמְּמַנֶּה זֶהוּ מַעֲשֶׂה חָמוּר
אֵין תּוֹרָה כְּתוּבָה אַךְ הַכֹּל סָדוּר
יֵשׁ טַעַם כְּמוֹ פַּעַם וְזֶה בָּרוּר
זֶה מִנּוּי עַל פִּי הַדִּבּוּר
בַּל נִתְמָהּ וְנִתְפּלֵּא אֵיךְ מוֹצָא פֶּה נְמַלֵּא
אֵין לִסְטוֹת פֶּן הָאֶשׁ אֶת הַסּוֹטֶה תְּכַלֵּה
ולְהַזְהִיר נְצִיג צִבּוּר לְבַל פְּנֵי מְמַנֵּה יְחַלֶּה
לִהְיוֹת נֶאֱמָן רַק לַצִּבּוּר וְעָלָיו אַל יִתְעַלֶּה
זֹאת הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב וּבְעַל פֶּה
הַסּוֹטֵה וְחוֹרֵג אַל יִתְפַּלֵא
שֶׁהָאֵש אוֹתוֹ תְּכַלֶּה
מעשה המרכבה מעשה המרכבה ביטוי שהורגלנו לו בתהליך הַרְכָּבַת ממשלה אחרי בחירות. אנחנו כיום זמן קצר לאחר הרכבת ממשלה, ולמעשה מתחילים אנו לבחון בזכוכית מגדלת כל אחד ואחד מהנבחרים שנבחר על-ידי הציבור במסגרת מפלגה, שהוא אמור לקים את אשר הוא הבטיח מטעם מפלגתו. הורגלנו עד כה שהבטחות לחוד וביצוע לחוד. למדנו גם לדעת , לא הרי אדם שאין עליו כבלים ומבטיח לעשות נסים ונפלאות, כהרי אדם שנתון במסגרת שיש לה כללים משלה ואין אדם יכול לנהוג כפי כרצונו אך הוא פותח חרצובות פי הצבור המדברים בלי כבלים. פרשת שמיני מביאה לנו את אסון אהרן במות בניו לנגד עיניו כי הם נתמנו להיות כהנים על-ידי דודם משה. מתברר שגם בימינו הכִּשּׁוּרִים רצויים אך הם לא תנאי להבחר כאיש צבור, די אם התחברת ל"מצליחן" הוא כבר נותן את הָהֶכְשֵׁר והתפקיד בעבורך מובטח ובלבד שיהיה מִטַּעַם ושיהיה ברור כי כל סטיה מִרְצוֹנוֹ של הַמְּמַנֶּה, נחשב מעשה חמור. אין כללים כתובים, השנים הן שיצרו משנה סדורה והכל כבר סגור, חד וברור וחשוב מכל, זה לשמור על הכסא ועל המעמד ולהיות אנוס על-פי הדבור.
מדוע אנו תמהים ומתפלאים על שההבטחה איננה הבטחה והדבור איננו דבור, כל שעל הַמְּמֻנֶּה לזכור לקיים את דבר הַמְּמַנֶּה. וכי כל סטיה תוריד אש מן השמים וּתְכַלֶּה וכי כל אשר עליו לעשות זה את פני הַמְּמַנֶּה יחלה.מות נָדָב וַאֲבִיהוּא לנגד עיני אהרן אביהם מהווה טזהרה ברורה לחלשי אמונה ולמפקפקים ביכולת הקב"ה להוריד אש מן השמים שתוכל את הקרבן. הכנסת אש זרה שלא צוה אותם אלהים לעשות. במלים אחרות להמיר תורת ישראל באמונות זרות לישראל. המפקפקים עלולים להכוות באש שמים.ואף להשרף בה.
יום השמיני הוא יום רב חשיבות יום השמיני למלואים (אמר רש"י) זה היום שמינה משה את
אהרן אחיו ואת בניו לכהן בַּקֹּדֶשׁ. מינוי הכהן הגדול והכהנים האחרים לצדו נועדו להקרבת הקרבנות יום זה הוא היום השמיני למשכן שבו ש
רתה רוח הקדש על המשכן לראשונה הוא ראש חֹדֶשׁ ניסן אז הושלמה הקמת המשכן והוקם מזבח בו. יום שבו הכל מוכן לעבודת השם. רש"י מסתמך בדבריו על ספר עתיק יומין, שנקרא
"סדר עולם" העוסק בתולדות ישראל המיוחס לתנא רבי יוסֵי בר חלפתא שחי לפני כאלפים וחמש מאות שנה. שם רש"י מוצא תימוכין להסבר על היום השמיני שכאמור הוא ראש חדש ניסן ויום ראשון בשבת של השבוע שבו התחיל הקב"ה לברוא את העולם. אנו גם מבחינים כי בראש חֹדֶשׁ ניסן מתחילים הנשיאים להקריב קרבנותיהם משלהם על גבי המזבח במשכן. זה גם היום הראשון שבו אהרן ובניו התחילו להיות המקריבים את הקרבנות, כי עד ליום זה היו הבכורות מקריבים את הקרבנות בעצמם וכך גם קרבנות הציבור שכל אחד הקריב את קרבנו. כיון שמדובר בקרבנות הנעשים לראשונה במשכן שהוקם למטרה זו, הרי כאן לראשונה יורדת גם אש מן השמים לשרוף את הקרבן שנועד לשרפה כולו או חלקים ממנו.
ביום זה גם החלו לאכול את בשר הקרבנות שנועדו לאכילה בפני המקדש. מכאן ואילך לראשונה נאסר להקריב קרבנות מחוץ למשכן נאסרה הקמת במות למטרה זו בכל מקום. ביום זה לראשונה שוכנת השכינה של הקב"ה בישראל, כפי שאמר הקב"ה לישראל הקימו לי משכן ואני אשכון בתוככם. זה גם היום הראשון שבו התחיל מנהג ברכת הכהנים לעם. שאנחנו מקימים אותה יום יום בתפילת שחרית . זה יום חשוב לאין ערוך ויש בו ברכה רבה. רש"י מסכם יום זה באמירה : כי היום השמיני נתכבד בעשרה
כבודים בעשר עטרות, שנמנו קודם לכן.
אנוס על-פי הדבור הביטוי אנוס על-פי הדבור, מופיע ברדת יעקב ובניו למצרים. הכונה לאמר כי הירידה מהארץ על-ידי בני ישראל לא נעשתה על דעתם אלא יעקב היה אז:
אנוס על-פי הדבור (בהגדה של פסח מובאים דברי הפרשנות). כאן נכנס הביטוי אנוס על-פי הדבור במסגרת המנויים שעשה משה. הוא מינה את אחיו אהרן לכהן גדול ואת בניו לכהנים בעלי מעמד מיוחד. אך דא עקא משה היה ער להתלחשויות שיהיו:
רְאוּ איך קבלו את השררה משה המנהיג של העם ואהרן כהן גדול ביחד עם בניו הם יכהנו בקדש, בכך יהיו הם מורמים מעם ויקבלו את התרומות והקרבנות לעצמם וגם יתר בני שבטו של משה- בני שבט לוי נתמנו על ידו אף הם כמשרתים בַּקֹּדֶשׁ. לכן משה שהיה רגיש עניו, ואיננו רודף כבוד ושררה , הקדים להבהיר למתלחשים ולאחרים בעם כי הוא בעצם עושה את אשר צוהו אלהים לעשות. זה רצון הקב"ה לכן הוא עושה על-פי הדבור של הקב"ה. שוב מלמד אותנו משה כי הוא חיב במתן הסבר לעם על צעדיו ומעשיו כפי שעשה במסירת דין וחשבון על כספי התרומות להקמת המשכן, למרות שלא נדרש לעשות זאת.
חשוב מה נכנס לפה וחשוב לא פחות מה יוצא ממנו הפרשה מקדישה חלק נכבד בכל הנוגע לאסור באכילה ולמותר באכילה מבין בעלי החיים שבראם הקב"ה בעבור האדם. יש ורבים שואלים מה הטעם להכנס לטעמו של כל אדם מה יוכל ומה לא יוכל. היכן ההגיון בדבר. כבר דברנו על כך, שיש להתיחס לדברים כְּחֻקָּה שאין מהרהרים אחריה.(דעתו של רש"י) בְּחֻקָּה מקימים גם את הדברים התמוהים שבה. למעשה יש להתיחס לכך גם כי נבצר מדעת אדם לרדת לעומקם של חוקים אלה. עוד יתמה האדם איך לא הבין משמעות הדברים האלה כאשר יגדל ויבין את משמעותם, למה הדבר דומה? לתינוק של בית רבן, שאיננו מבין דבר מן המתרחש סביבו וככל שהוא לומד לדבר ולומד ללכת ולומד לעין, כך הולך ומבין את אשר יש סביבו וקודם לכן לא הבין דבר מהם. יחד עם זה ניתן לאמר שכאן מתקים הכתוב <
. (דברים ד/ טו יהושע כג/יא) . אכילת ציד אסורה כי אין יודעים את מצבה הרפואי של החיה אפילו היא מסוג בעלי החיים המותרים באכלה. רש"י הבהיר זאת במשל שהביא: משל למה הדבר דומה? לרופא שהלך לבקר שני חולים ראה אחד מהם שהיה בסכנה אמר לבני ביתו תנו לו כל מאכל שהוא מבקש. ראה האחד (שאיננו בסכנה) העתיד לחיות אמר להם: כך וכך אכל יאכל וכך וכך לא יאכל. אמרו לרופא: מה זה? לזה אתה אומר יאכל כל מאכל שהוא מבקש ולאחר אמרת לא יאכל כך וכך אמר להם הרופא לזה שהוא לחיים אמרתי לו זה אכול וזה אל תאכל, אבל אותו שהוא למיתה, אמרתי להם כל מה שהוא מבקש תנו לו. שאינו לחיים . לכן ניתן לאמר כי חשוב מה נכנס לפה וחשוב לא פחות מה יוצא ממנו. הרוצה לחיות צריך להבחין בין קרבן להקרבה ובין אכילה מכל הבא ליד לבין זהירות בנכנס לפה. דברים אלה נכונים גם לגבי היוצא מן הפה בין אדם לחברו, צריך לדעת להבדיל בין דברים פוגעים לבין דברים מחמיאים. הַקָּרְבָּן וְהַהַקְרָבָה בְּכָל מַצָּב כְּמַעֲשֶׂה נִשְׂגַב נַעֲלָה וּמְחֻשַּב בְּקִיּוּם מְצְוָה הַמַּעֲשֶׂה חָשׁוּב וּבִלְבָד לַמַצְפּוּן לִהְיוֹת קָשׁוּב בַּנִּכְנַס לַפֶּה הֱוֶה זָהִיר תָּמִיד וּבַיּוֹצֵא מְהַפֶּה הֱוֶה מַקְפִּיד זֶה מְלַמֵּד וְאָחֵר נוֹתֵן תְּרוּפָה לַנֶּפֶשׁ וְלַגּוּף כִּתְרוּפָה צְּרוּפָה. נֶאֱמַר עוֹד סוֹף אָדָם לְמִיתָה וְאִילוּ סוֹף בְּהֵמָה לִשְׁחִיטָה נִשְׁמַע אַכְזָרִי בְּכֹל הַכְּלָלִים לָנוּ וּלְאַנְשֵׁי צַעַר בַעֲלַי חַיִּים אֶלָּא שֶׁהָחַיָּה טוֹרֶפֶת זֻלָּתָהּ וְשָׁמָה כְּשֵׁרָה וּטְרֵפָה מְנָתָהּ הַנּוֹתן לָה לִחְיוֹת עד מִיתָתָהּ הוּא מְבַזֵּה מֵרָחָמִים גוּפָתָהּ בִּשְׁמִינִי נַעֲשָׂה סֶדֶר וְהַבְדָּלָה טוֹרֶפֶת לָחַיִּים לִטְרוֹף חֲלָלָהּ וְהַנִּטְרֶפֶת יוֹלִיכוּהָ אֶל יְעוּדָהּ כְּקָרְבָּן אוֹ לִשְחִיטָה לַסְּעוּדָה