אני מתיישב לכתוב על השואה. אין לי את המסוגלות לכתוב על משהו כל כך נוראי, שחיי הקצרים יכולים לתרגם ולהפוך לטור. אני מחפש באינטרנט טקסטים שנוגעים לשואה, ואני מוצא טקסטים שנכתבו תוך כדי השואה. חלק מהכותבים נרצחו, וחלק שרדו את מוראות השואה.
איך מתארים היום לילד שמגיע יחד עם ההורים שלו, יחד עם החברים שלו, לבית הכנסת לשמחת תורה, איך נראתה שמחת תורה בתקופת השואה? פחות ממאה שנה אחורה, וזה עולם אחר. הנה תיאור מתוך גטו וארשה, שמחת תורה (1942), ובו רק קומץ קטן של כשלושת אלפים יהודים נשארו בגטו.
"כמניין וחצי יהודים התאספו במעונו של הרב מנחם זמבה לעריכת "הקפות" ולתפילה. פתאום נכנס לחדר ילד, כבן י"ב. היה בזה משום חידוש גדול, כי כבר לא היו ילדים בגטו. כולם הושמדו.
כאשר צעדו המתפללים בכבדות עם ספרי התורה וסבבו בהקפות כביכול, קפץ פתאום י"ל אורליאן אל הילד, חיבקו יחד עם ספר התורה שבזרועו, ובלחצו את שניהם אל ליבו, החל שואג בקול קורע לבבות: "יהודי צעיר עם התורה הקדושה", ופרץ בריקוד ממושך עם הילד ועם ספר התורה.
היה זה הריקוד האחרון בשמחת תורה האחרונה של היהודים האחרונים בוארשה." ריקוד אחרון.ילד אחרון.
איך מסבירים את זה לילד. איך מסבירים את זה לעצמינו.
איך מסבירים? בחג סוכות האחרון התארחתי בסוכתו של רב העיר. על דופן הסוכה לצד תמונות רבנים, התנוססה תמונה של בית כנסת ישן. הרב הסביר שזהו בית כנסת שכל מתפלליו הוצאו להורג בתקופת השואה. על כנים מיוחדים שמחוץ לבית הכנסת, נמצאים עד היום לולבים. לולבים שהשאירו המתפללים לפני שנכנסו להתפלל ולא הספיקו לקיים את המצווה הזו של נטילת לולב. לא הספיקו לשוב לביתם לאחר התפילה. לקידוש עם המשפחה והילדים. איך מסבירים את זה. נטילת לולב. נטילת נשמה.
איך מסבירים? איך מסבירים את השאלות האמוניות הקשות שעלו בתקופת השואה. אנחנו, מול משברים קטנים בחיים, מתמודדים עם השאלות האלו וחושבים שיש לנו טיעונים מנצחים. מה היו אומרים שם בתוך הגדרות
והמחנות. הרב ישראל שפירא אמר בחדר ההשמדה בטרבלינקה:
"שמעו אחי ואחיותי, עם ה', לא עלינו להרהר אחרי מעשיו של הקב"ה ואם נגזר שבזמן הזה אנחנו נהיה הקורבנות של חבלי משיח בדרגה זאת של הגאולה ולעלות על המוקדש, אשרינו שזכינו לכך, ומה שחז"ל אמרו "יתיי ולא אחמיניה" (יבוא ואל אראנו), היינו טרם שמגיעים לכך, אבל אנחנו שהגענו לדרגה זו, צריכים אנו לשמוח כי זכינו שאפרנו יטהר את עם ישראל כולו. הנני מצווה עליכם שבל תהססו ולא תבכו בלכתכם לכבשן, אדרבא היו בשמחה, ובניגון "אני מאמין" וכר' עקיבא בשעתו תסתלקו ב"שמע ישראל", ב'אחד'." וכך עשו.
איך אפשר להתמודד עם אמירה כזו. איך אפשר לומר זאת למישהו שבעוד כמה רגעים מוסר את נפשו בעל כורחו? לומר לו שאלו חבלי משיח. איך אפשר לומר לו להיות שמח? לא רק שלא להיות עצוב, אלא להיות שמח.
הרב שפירא ממשיך ואומר:
"כואב לי מאד כשמישהו בא לראות בשואה מעין עונש על חטא פלוני, או אלמוני; זה נשרף כי לא עלה ארצה, וזה נשרף מפני שלמד תורת רבי זה ולא תורת רבי אחר. רבותינו, השואה נגזרה, על כלל ישראל, ולא על איש פלוני ואלמוני". זו אמירה שאין כדוגמתה בימים האלו. כל רב וכל דרשן, טוען שהיא יודע למה קרתה השואה ומי אשם בה. אין לרבנים היום את הצניעות לומר שזה גדול מאיתנו. שאין להם אפשרות להסביר. מעטים הרבנים שיש בהם את התכונה הכל כך חשובה של "וידום". לא תמיד צריך לומר. אפשר לשתוק. לא להאשים את כל האחרים.
איך מסבירים? בבתי הכנסת של ימינו הקירות מלאים בלוחות זיכרון ובטקסטים של תפילות. "מודים", "בריך שמיה". "מישברך" ועוד ועוד. איך מסבירים לילד את המקרה הזה, שבו בבית כנסת ישן שבעיר קובל נמצאה על אחד הקירות שלא ניזוקו בדליקה צוואתה של אישה יהודיה אל בעלה. וזו לשון הצוואה:
"ראובן אטלס, דע, כי כאן ניספו אשתך גינה ובנך אימוש. ילדנו מרר בבכי. הוא לא רצה למות. צא למלחמה ונקום את נקמת דם אשתך וילדך יחידך. אנו מתים על לא עוול בכפנו. גינה אטלס".
אין לי איך להסביר. אין לי מה לענות.
