האם למדנו? כשאנו אומרים "לא עוד", האם למדנו? לקח השואה אינו רק הגנה על אזרחינו. לקח השואה צורח במלוא גרון זה כ-70 שנה, שאין ליהודים ארץ אחרת זולת ישראל. עוד טרם השואה דחקה הציונות ביהודים לשוב ארצה, לשווא; הרוב דבק בגלות. והיא כילתה אותנו. בשנה האחרונה חוו יהודי צרפת עלייה של 30 אחוזים באירועים אנטישמיים. כמו לא אירע דבר, יהודים נאבקים על זכותם לקיים חיים יהודיים ביבשת שרדפה והשמידה אותם 1,000 שנים, אף על-פי שלא היה כעמנו לתרום לאנושות מפרי יצירתו, מחשבתו ומדעיו. עוד חוזר הניגון האנטישמי הארור שהוביל יהודים למחנות המוות, לדרך היסטורית ללא מוצא - זולת אחת: הקמת מדינה עצמאית במולדת העתיקה. אבל יהודי אירופה, דומה, מסרבים לראות את המציאות. אולי יחוסו עליהם; הרי השלטונות לא ירשו להידרדר שוב. אלבר קאמי כתב בספרו הגדול "הדֶבֶר" (בתרגומו של רטוש): "המגפה אינה כשיעור מידתו של האדם, לפיכך אומר אדם בלבו כי המגפה נעדרת ממשות היא, זהו חלום רע העתיד לחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע בני האדם הם שחולפים, וההומניסטים שבהם בראש וראשונה, לפי שלא נקטו באמצעי זהירות. בני עירנו לא היו אשמים יותר מזולתם. הם שכחו דרכי ענווה, זה הכול... סבורים היו שהם בני חורין, ולעולם לא יהיה אדם בן-חורין כל עוד תהיינה מגפות". זמן רב מדי אתם מכלים את כוחותיכם ואת כישרונותיכם בארצות זרות, בונים היכלי תהילה לאחרים ומתמסרים לאשליה שאתם שייכים לשם. חיזרו דור או שניים לאחור ותגלו שהיגרתם מארץ זרה אחרת, שגם אליה הגעתם מארץ זרה נוספת. מתי תפסיקו לנדוד? מוכרחים לנתק את שרשרת הגלות. אחיות ואחים יקרים, מה אתם עושים שם? לא למדנו די? בואו הביתה. ישראל זקוקה לכם ואתם לה.