היום בתוכנית הבוקר של ערוץ עשר הייתה התייחסות לעלות המסע לפולין. המתדיינים דנו בצורך לאפשר לכל תלמיד להגיע לפולין - לאושוויץ.
לדעתי, הנושא הכספי אינו השאלה המרכזית. השאלה היא מבחינת תהליך החינוך, מהי המטרה של המסע והאם היא מוצדקת וראויה? אני שואל שאלה זו גם נוכח העובדה שבישראל גרים קשישים ניצולי השואה, חלקם בתנאים מחפירים בהם הם נדרשים לבחור בין תשלום עבור תרופות או עבור מזון.
אפשר ללמוד על השואה מפיהם, אפשר לבקרם בבתיהם, הרי ניתן להפגיש כל תלמיד בישראל בכיתות המסוימות הנוסעות לפולין עם ניצולי השואה. מבחינת לימוד הרי יש מרכזים משמעותיים שבם ניתן ללמוד, לצפות בסרטים ולהכיר מקרוב. האם כל התלמידים היו ביד ושם? האם נסעו לתל יצחק? ביקרו בקיבוץ לוחמי הגטאות?
מבחינה היסטורית צריך לזכור שהתנועה הציונית לא הייתה התנועה הגדולה ביותר בקרב היהודים. ערב מלחמת העולם השנייה ניצבו מולה, מחד מפלגת הבונד הסוציאליסטית, מאידך האורתודוכסיה האנטי ציונית כמו גם חוגים שראו עצמם כשייכים למולדותיהם האירופאיות.
יש רושם שבמצעד החיים, כמו גם באירועים אחרים של השואה הופכים כל הנספים היהודים לציונים, מה שאינו נכון ופוגע בזכות האדם להגדיר עצמו.
מדינה אינה מקלט בני הנוער ההולכים בפולין עטופים בדגל ישראל או מנפנפים בו, הם בני נוער מתריסים, אבל מחד אין פולין של ימינו פולין של אז, מה גם שהייתה במידה רבה קורבן לגרמניה הנאצית, ומאידך מדובר בחיזוק תפיסת הקורבניות, שיש בה בכדי לשבש את הפרספקטיבות הפוליטיות של ימינו.
מהשואה ובכלל ממלחמת העולם השנייה יש להפיק לקחים. יש לזכור שמדובר בפשע נגד האנושות. פשע במלוא מובן המילה, שחומרתו קשה להבנה אנושית. אבל מבחינה פוליטית יש להיזהר מהסקת מסקנות מוטות. לא כל היהודים היו ציונים. רבים מהם כשיכלו להגיע לארץ ישראל לא רצו בכך בשנות השלושים. לאחר מלחמת העולם השנייה הגיעו רבים מהם לארצות המערב כמו: ארה"ב, קנדה ואוסטרליה ועוד.
כיום כעיקרון יכולים כל היהודים להגר לאן שהם רוצים.
אסור להפוך את ישראל למקלט בטוח ליהודים.
מדינה אינה מקלט.
ישראל צריכה להיות מדינה דמוקרטית של כל אזרחיה. מדינה, בה קיים לאום אזרחי (גם כלקח ממלחמת העולם השנייה ומתפיסת הלאום האתני בגרסתו הקיצונית), מדינה ישראלית של כל אזרחיה, מדינה שערך החרות הוא המרכזי שבין ערכיה.
