"יצאתי להליכה, עברתי ליד מנזר המצלבה והרחתי בשר על האש. לא הבנתי מה זה. המשכתי להתקדם, וראיתי בגן סאקר 200-150 חרדים שמבלים כמו שאנחנו עושים ביום העצמאות. שאלתי בת אחת על יום השואה, והיא אמרה: קבע את זה גוי אחד, זה לא כתוב בתורה". כך מספר בזעם ירושלמי ותיק על מה שראה במו עיניו אמש (יום א', 7.4.13), ליל יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אפשר לפטור את הסיפור הזה כאנקדוטה נקודתית, כמעשה שטות של כמה צעירים שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, אשר אינם מייצגים ציבור רחב. אפשר אולי אפילו ללמד עליהם זכות ולומר, שהם לא ידעו שכאשר חל כ"ז בניסן ביום ראשון, נדחה יום השואה ליום שני. אך הסוגיה הרבה יותר רחבה ועמוקה, וגם כאן נוכל לגעת בה רק בקצירת האומר. לחרדים יש בעיה מובנית ומובנת עם השואה. השאלה האמונית, שמציקה גם לחילוניים, עזה במיוחד אצל מי שמאמין בכל מאודו בבורא עולם ומקיים בכל הליכותיו את מצוותיו: איך זה קרה? תשובות רבות ניתנו לשאלה קשה זו, ולא זה המקום לדון בהן. בתפישה החרדית יש כמה תשובות, שלשתיים מהן יש השלכות מעשיות ישירות. האחת מטילה את האחריות על הציונים, והשנייה מעדיפה לעצום עיניים. להשלכת האשמה על הציונים יש שתי פנים. יש הרואים זאת בפן המעשי: הציונים לא רצו להציל את היהודים, משום שרובם היו חרדים והם שאפו לבנות בארץ ישראל חברה חילונית ואף אנטי-דתית. תפישה זו, שאין לה כל עיגון בעובדות ההיסטוריות, שייכת כיום רק לגורמים שוליים. לעומת זאת, רבים יותר מחזיקים בפן הרוחני של ההסבר: ההתמרדות הציונית נגד אומות העולם, אשר לוותה בהתמרדות נגד אלוקים, היא-היא החטא הנורא שהביא לעונש הנורא. כך או כך, מי שיוצר משוואה בין הציונות לבין השואה, יתקשה עד מאוד לקבל את ההנצחה הציונית-ישראלית-ממלכתית של השואה, וממילא גם יום השואה אינו משחק כל תפקיד מבחינתו. עצימת העיניים באה לידי ביטוי בכך שבמוסדות חינוך חרדיים כמעט לא לומדים דבר על השואה. לפני מספר שנים נודע לי, כי אפילו "גנזך קידוש השם" - מוסד חרדי בבני-ברק שהוקם בידי חוקר השואה וחסיד גור, משה פראגר - מתקשה מאוד לחדור לישיבות, בנימוק שהעיסוק בשואה הוא ביטול תורה. למוסדות החינוך לבנות, אגב, קל לו יותר להיכנס, משום שזמנן של הבנות כידוע שווה פחות. ואם נחזור לענייננו: מי שלא רוצה לדבר על השואה, ממילא לא מבין את משמעות הנצחתה. חשוב מאוד לומר, שאין זו חזות הכל. כמעט בכל אחד מעשרות ביקורי באולם הקריאה והעיון של ספריית יד ושם, ראיתי חרדים היושבים בתאי הצפייה ורואים עדויות של ניצולים במשך שעות על שעות. בשנים האחרונות משקיע יד ושם מאמצים ומשאבים רבים בהנחלת מורשת השואה לחרדים, ורואה ברכה בעמלו. גדולי תורה ורוח חרדיים התמודדו ומתמודדים עם השאלות ההלכתיות והאמוניות שהציבה ומציבה השואה. כך שיש כאלו - וישנן הבנות בגן סאקר. אחרי כל זה, אולי יש לראות את אותו פיקניק כחלק מתמונה כוללת יותר, שהיא גם מטרידה יותר. כחלק מתמונה של הסתגרות מרצון, המביאה לכך שאותן בנות באמת לא ידעו שזה יום השואה. הסתגרות לא רק בשכונות וברחובות, אלא גם בתפישות ובמידע. הסתגרות לא רק מפני צה"ל, אלא גם מפני הציבוריות. הסתגרות ההולכת ויוצרת שתי חברות מנותקות, שאפילו לוחות השנה שלהן שונים. הסתגרות המביאה לכך שהשפה המשותפת הולכת ונעלמת. וזה צריך להיות מדאיג ביותר.