ספר דברים בפרק כ"ג מחייב אותנו, שמואבי לא יבוא בקהלנו "גַּם דּוֹר עֲשִׁירִי לֹא יָבוֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'". המחוקק עוד חש צורך להחמיר ומוסיף לא רק עד דור עשירי, אלא "עַד עוֹלָם".
אך מגילת רות, המתקרבת אלינו עם חג השבועות המתקרב, מספרת לנו על מערכות חיים שונות בין מואבים ובין פליטי רעב מארץ ישראל.
מגילת רות פורסת לנו מערכות חיים, שאינן נותנות דריסת רגל לחוק הדרקוני של החרמת המואבי "עַד דּוֹר עֲשִׁירִי, עַד עוֹלָם". משפחת אלימלך העברייה מבית לחם יהודה בתקופת שפוט השופטים מוצאת מזור לרעב ללחם בארץ מואב שפתחה לה שער. ואילו ארץ יהודה פותחת שעריה אל בת ארץ מואב, שסעדה בחום חמות עבריה, אלמנה ומוכת שכול אובדן בניה.
ארץ יהודה לא אימצה את "שפוך חמתך על גויים שלא ידעוך". ארץ יהודה פרסה סוכת שלום על מואביה, כשם שמואב פרסה סוכת שלום ומקלט מרעב על משפחה עבריה, וקיימה את הערך שבתפילה שלנו "פרוס עלינו סכת שלום".
אני מתקשה לקבל את ההסבר בספרות חז"ל, שלמרות האיסור לקבל מואבי עד דור עשירי, עד עולם , התקבלותה של רות המואבייה התאפשר, כי האיסור המקראי מתייחס לזכר ולא לנקבה.
לצערי, ספרות חז"ל לא אימצה את הגישה, שהחיים היו יותר חזקים מהאיסור, ונורמות אנושיות הביסו את שפוך חמתך על גוי שלא ידע אותנו. רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה הָיְתָה מוֹהֶלֶת
רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה הָיְתָה הַנִּמּוֹלָה
שֶׁבָּאָה בִּבְרִית הַמִּלִּים הַחַיּוֹת
אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵך
בָּאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין .
שבעת השבועות בין פסח לשבועות מחייבים אותנו להפנים את עולמה הרוחני ואת עוצמות העשייה של רות, בת עם מואב .
לא שכנוע תיאולוגי ולא הכרה רליגיוזית הנחו את רות לסרב לחמותהּ נעמי , המצווה עליה ללכת ולשוב לבית אִמָּהּ, ולענות לה בתקיפות : "אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵך, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמִּי עַמֵּךְ, אֱלוֹהַיִך אֱלוֹהַי ". (רות א' 16)
מה שהנחה את בת עם מואב ביחסה אל חמותה נובע מביטויי הומניות ואנושיות המבטאים את ישותה. בת עם מואב פורסת סוכת שלום ואהבה על חמותה העבריה, שהגורל התאכזר כלפיה במשך עשר שנות חיים כגרה בארץ מואב. מצד אחד היו אלה עשר שנות חיים במדינה זרה, בה מצאו בני משפחת נעמי מקלט וקיום, שחילץ אותם מהרעב בבית לחם. מצד שני היו אלה חיי שכול שהכו וחבטו בה. נעמי חוותה את כאב מות בעלה וילדיה.
עשר שנות שהותה של נעמי בארץ מואב עוברים במציאות חיים פוליטית הסועדת פליטים זרים, המבקשים מקלט לעבוד להתקיים ולשבור שבר, הם נענים בחיוב. המקלט המואבי, שפרס סוכת שלום וקיום על נעמי העברייה, אינו יכול להיות מזור לפצעי השכול שפקדו אותה. מואב, הפותחת שעריה לפליטי הרעב מארץ ישראל, מחייבת אותנו לפתוח את שערים ולבבות במדינת ישראל למתדפקים על דלתותינו ומבקשים סעד מפאת רעב בארצם.
כל מה שעובר על רות בת ארץ מואב, המצטרפת אל עם ישראל, מחייב אותנו לפתיחות רבה יותר כלפי המבקשים להצטרף ולהיות חלק מעם ישראל. רות המואביה עברה גיור, כשהיא למעשה המגיירת והמגוירת .
רות מביאה מסר ערכי של הוויה אנושית, שמצדיק את היותה מגיירת ומגוירת בעת ובעונה אחת. הדבקות במסר האנושי הפך את הגיור לעובדה מוגמרת - "... כִּי רַק הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֶךְ". (שם , 17)
כיום הבעיה של הגיור היא מאוד אקוטית, כי חיים בתוכנו במדינת ישראל בין שלוש מאות אלף לארבע מאות אלף אזרחים, חלקם הארי יוצאי ארצות חבר העמים, המבקשים להצטרף אלינו והדלת לרבים מהם נטרקת בחוזקה , ומשאירה אותם מחוץ למחנה.
טיפין טיפין מצליחים להבקיע את חומות האורתודוכסיה והגיעו אל המנוחה והנחלה, המזכה אותם בגיור כהלכה. למעשה מדובר באחוזים בודדים. באותם אחוזים ,שנאלצו להכריז כי הם מקבלים על עצמם אורחות חיים אורתודוכסים מחמירים . דבר שבמקרים לא מעטים הם אינם חפצים בו, אלא עושים אותו מתוך יראה . התוצאה היא השחתה כפולה . אנו נותנים יד לשקר במו ידינו, ונותנים למיעוט אורתודוכסי בעולם היהודי את המונופול לקביעת זהותנו הלאומית , המתבטאת לא רק באימוץ הוויה אורתודוכסית דתית , אלא אימוץ של משנת חיים לאומנית .
קשה להשלים עם עוצמת הפער בין משנת החיים הלאומנית המושתת היום על המתגייר ובין משנת חיים הסותרת לחלוטין את מה שחוותה רות , בת העם המואבי , שקשרה גורלה עם הוויה לאומית עברית והייתה ברבות הימים לסבתא רבא של מי שהיה מלך בישראל.
היום יותר מתמיד אנו זקוקים לאווירה המקבלת בסבר פנים יפות את המבקש להתגייר. אנו זקוקים לאותה אווירה שפתחה את הלבבות בפני רות, בת העם המואבי.
לעברה של רות "המואבייה" לא נשבה רוח השופכת חמה על ארץ מוצאה "מואב". לא חיטטו אם היא קיימה תרי"ג מצוות. באותם ימים נשבה בהרי יהודה רוח שסככה סוכות שלום. בל נשכח את סוכת השלום והביטחון הקיומי, שהעניקו בני מואב לפליטים מזי רעב עבריים מבית לחם שבהרי יהודה.
עוד חומר למחשבה מה יכול לחולל שלום לרקמות החיים בין העמים.
