השנה כבכל שנה עזבנו את מעשיי היום יום וכאילו שהזמן עצר מלכת הקדשנו יממה אחת לזכר התקופה האפלה ביותר בתולדות העם היהודי, לזכר אותו הילד שאיבד את משפחתו ואותה האישה שנלחמה למען חירותה וחירות משפחתה, לזכר שישה מיליון יהודים שנרצחו, לזכר אותם אנשים שבין לילה הפכו לעבדים, למספרים, שאיבדו את חייהם, את פרנסתם ואת משפחתם.
ביום הזה כבכל שנה אנחנו מתייחדים עם זכרם של הנופלים, ועם זכרה של הזוועה. בכל שנה באותו היום אנחנו מבטיחים לעצמנו שנזכור ולא נשכח, אנחנו מבטיחים לעצמנו לא עוד!, שלא ניתן לתקופה כזאת לחזור, שלא ניתן לעצמנו ללכת שוב באותם מסדרונות אפלים, שאף אחד לא יפגע בנו שוב כפי שפגע באותה התקופה.
אך האם אנחנו באמת עומדים באותן ההבטחות? נזכור ולא נשכח: יום אחד בשנה לא מספיק כדי לזכור את אותה התקופה. את תקופת השואה אנו צריכים לזכור יום יום, שעה שעה, וזאת יש לעשות במספר דרכים:
- בראש ובראשונה אנחנו חייבים לדעת לכבד את השונה, את המבוגר, את הקשיש-אנחנו צריכים לדעת לתת לו את היד ואת התמיכה ולא את המכה והאלימות שאנחנו שומעים עליהם חדשות לבקרים.
- אנו אומנם זוכרים את מעשי הזוועה אך את הניצולים איננו זוכרים, איננו זוכרים את אותו הילד שאיבד את משפחתו וכנגד כל הסיכויים הצליח לשרוד ובסופו של דבר לעלות ארצה, ההוכחה לכך שאיננו זוכרים אותו ואת שאר הניצולים שחיים ביננו היא האיכות חיים שלהם, ההזנחה שהם נמצאים בה-אותם אנשים ששרדו את הרצח השיטתי, ששרדו את הגזים בקושי מצליחים לגמור את החודש במדינתם, אנו כמדינה וכפרט צריכים לראות מה אנחנו יכולים לעשות בכדי שאותם האנשים, אותם הניצולים יוכלו לחיות כאן בכבוד וללא כל חוסר.
- כדי שגם הדורות הבאים יזכרו לא מספיקה צפירה פעם בשנה(מבלי לגרוע מחשיבותה) ולא מספיק יום אחד, כל עוד הניצולים עדיין בחיים חייב לבוא ולשמוע את סיפוריהם, לתעד את סיפוריהם-בשבילנו ובשביל הדורות הבאים ולעשות יותר פעילויות חינוכיות בתחום במוסדות החינוך.
לעולם לא עוד: כדי שתקופה כמו השואה לא תחזור על עצמה, כדי שעמנו ימשיך להתקיים, עלינו להילחם בלי פשרות. בשונה מתקופת השואה יש לנו מדינה משלנו ויש לנו צבא משלנו ועלינו להבהיר לכל אחד שינסה לפגוע בנו - אנו כאן ואנו כאן לתמיד, לא נהסס להילחם ולנצח. אבל הכי חשוב בכל הסיפור שנזכור את צדקת הדרך שלנו כי אם נאבד אותה, אם איבדנו אותה אז שום דבר לא יעזור שכן – אנו נפסיד.
בכל דור ודור מנסים להשמידנו, ולפני כ-74 שנה כמאט והצליחו, בשביל שחלילה לא תחזור על עצמה ו/או תושלם המשימה, עלינו לזכור תמיד את אותה התקופה ולהלחם, להלחם בכל מי שבא לפגוע בנו. עלינו לזכור את אלו שניצלו ולא להשאירם מאחור. שכן אם נשאירם מאחור בשנותיהם האחרונות איננו שווים כלום. בנוסף. עלינו לזכור לכבד את האחר, את המבוגר ואת הקשיש אחרת איננו שונים בהרבה מאותם אנשים שאיבדו כל צלם אנוש.
