לזכרו של דן (דני) רייך - מוקדש לו. שני הצילומים שהוא מופיע בהם: במחנה-עבודה בקיבוץ עינת, מטעם תנועת הנוער העובד והלומד קן בורוכוב בגבעתיים. נולד: י"ב באייר תש"ה, 25.4.1945. נפל בשעת מילוי תפקידו ביום י"ג באדר א' תשכ"ה, 15.12.1965. ____________________
כשהיא הדפה את דלת הכניסה ועברה בעדה קידם העשן הסמיך את פניה ואפה, כמו תמיד. בפאב הזה שפועל כמו אחרים לתוך הלילה טרם שמעו כנראה שהחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון כבר נכנס לתוקף, ומי שׁם בכלל, שישים לב ל'קטנות שכאלה'. וה"מי שׁם", היו אותם צעירים, חלקם סטודנטים חלקם עובדים, שהיוו גרעין די מגובש וגם עכשיו מילאו את הפאב. לא פאב מרכזי ובולט: באזור שהיה פעם נמל תל אביב והפך מתחם מסחר, תיירות ופנאי, אבל בשוליו, כשהכניסה דרך אחת הסמטאות הצדדיות. כן, גם מכאן רואים - ושומעים! - את הים. ואפשר אפילו לעתים להבחין בספינות, כמובן בסירות המשייטות בנחת שרקע להן שאון-הים, כשלפרקים - קל וחומר בימים-היפים - גם בדייגים. והיא זכרה כל פעם שעברה שם שאביה היה ימאי, ושכל הגברים במשפחתה עבדו בים באוניות.
כשהמוזיקה הקוצבת הולמת באוזניה המשיכה וחצתה גל לכיוון חבורה שעמדה שם, עקפה במהירות ובמחווה הפגנתית בולטת אדם מבוגר עם שיער שיבה שישב בגפו ליד שולחן, והתיישבה - תוך שהיא מתעלמת ממנו ומפנה אליו גבה - על אחד הכיסאות הגבוהים שלפני בר-המשקאות. כבר ידעו מה למזוג לה, והיא לגמה. אותו אדם שכבר מזמן עבר את גיל-העמידה, וגל, הם גיבורי סיפורנו מבלי שהם עדיין יודעים זאת ובוודאי לא משערים. "כבר להביא לך משהו מהבר? משקה, סנדוויץ', משהו"? שאל אותו אחד מהצעירים, וזה נענע בראשו לשלילה תוך חיוך. שמואל נֶלֶר. מבוגר יחיד, בחבורתם. ניגוד חי ובולט בשטח לכל הצעירים. בפעם הראשונה שהגיע ישב ושתק. ומאז נהג לשוב. לקח שבועות, אפילו יותר, עד שהצליחו לדובב אותו. ומאז שהצליחו התרחש המפנה, והוא שב וחוזר על אותו סיפור אישי זאת עם כל הפרטים לפני כל מי שמתיישב לידו.
גל, לבושה מכנסי ג'ינס הדוקים וטי-שירט ששדיים נטולי-חזייה בולטים בעדה, כבר לא ישבה: נכנס צעיר רזה וגבוה, היא נעצה בו מבט, ושניהם הלכו לשירותים. היא הייתה מחבורת הצעירים, אבל מיעטה להשיח איתם. המטרה העיקרית שלה הייתה סקס, לא משנה היכן, ובעצם גם לא משנה תמיד עם מי. הכינוי שלה, שהיא ידעה אבל כמובן הקפידו לומר אותו 'מאחורי גבה': "המזרן". בפעם הראשונה שישבה ליד שמואל נלר, טעות שיותר לא חזרה ויותר גם לא תחזור עליה, הוא סיפר לה את סיפורו. את בנו, גדי נלר, כך פתח, הוא מבקר מדי שבוע. גדי, שהיה צנחן בסדיר בגדוד חיר"ם ("חיל רגלים מעולה"), צוּוַת במהלכה של מלחמת יום הכיפורים לטנק שנפגע ואיבד את מרבית אנשיו לאחר שהושמש והוחזר לפעילות בחופזה, מהסיבה הפשוטה שלא היו אחרים. במהירות לימדו אותו איך לטעון את הפגזים, איך לכונן את הקנה... כשכמה חיילים מחוליית חי"ר מצרית, הדבר אירע ב'חווה הסינית' בסיני, הופיעו לפתע בשדה-הראייה והתכוונו לשגר לטנק טיל סאגר, הגיח מבעד לצריח ויידה לעברם רימון. עוד בטרם התפוצץ הרימון, פגע בראשו ובחזהו צרור שנורה והוא נהרג במקום. אין שבוע, שהוא לא הולך לבקר את בנו ולפקוד אותו בבית הקברות. מנכש את העשבים ליד חלקת הקבר, מניח פרחים רעננים באגרטל השיש. הוא מאוד מודה לצעירים ש'אימצו' אותו, אמר לגל. שמח על האוזן הקשבת שיש לו כאן, לא יכול שלא לראות בהם את הבן שאיננו.
גל אמרה לחברים שם שפשוט לא ייתכן מצב כזה. הם באו לבלות, לא לראות אותו כל יום יושב שם.
גל, בת יחידה לאמה הגרושה, גרה איתה בדירה צנועה בממדיה בתל אביב לא רחוק מהפאב. כרגע מחפשת עבודה, אולם אין לדאוג, אמה, מורה ותיקה בתיכון, בעתות שכאלה תומכת בה. שכל שתואר עד כה לא היה אלא הקדמה כלומר מתן הרקע הדרוש למה שעכשיו יקרה, יבהיר ההמשך. היה זה יום של מפנה עבורה: היא הגיעה לעת ערב לפאב, ברגל, כדרכה. בשעת לילה, נכנס בחור אותו לא הכירה. הסכימה להתלוות אליו למכונית, וכשהגיעו אליה מחליפים בדרך כמה משפטים לקוניים והוא פתח את הדלת אמרה שהיא חוזרת בה, אינה מעוניינת, והוא תפס אותה בכוח והושיב אותה בפנים. מה שהיא עברה שם היה אונס. לראשונה בחייה.
לאחר מכן לא הייתה מסוגלת אפילו לבכות. הגיעה לבית גוררת את עצמה בשתיים לפנות בוקר, הסתגרה בחדרה כשהיא יושבת על מיטתה. אמה, כבר מזמן פרשה לישון. ידעה שאין לה אפשרות בנסיבות האישיות אפילו להגיש תלונה במשטרה. באותם רגעים קשים, קשים-מנשוא, חשה לפתע גל צורך לקרוא על גדי נלר. היא לא הייתה מסוגלת אפילו לומר לעצמה למה. לא הייתה מסוגלת, להסביר. ואז ניגשה למכתבה הקטנה שבחדר, פתחה והפעילה את הלפטופ שהיה מונח עליה, התחברה לאינטרנט. כשהקלידה "גדי נלר" בתיבת-החיפוש של "גוגל", הקישור הראשון שהופיע היה אל אתר ההנצחה של משרד הביטחון: יזכור - אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל. היא החלה לקרוא, והחווירה. עברה כשסיימה לקרוא, לקישור השני... לא היו יותר. זה היה אתר הנצחה פרטי, שארגנו חבריו. כשקראה, החלו דמעותיה לזלוג. היא התייפחה, דקות ארוכות התקשתה לעצור בעדה.
התגלית שהעלתה כאן הייתה קשה עבורה. לישון כבר לא הייתה מסוגלת. היא פתחה במקביל לאתר שעל המסך מסמך "WORD", והחלה להעלות על כתב בהקלדה, לנסח... שורות, ועוד שורות, ועוד שורות. "רק עכשיו אני מבינה!" פתחה, מנסה למחות את הדמעות אך אלה ממשיכות לזלוג. כתבה על הגירושים הכואבים והמכאיבים של הוריה - בתום שנים שבהן אבא היה יותר בים מאשר איתן. כשכאשר כן היה, היו גם המריבות הבלתי-פוסקות. על ההרגשה עם הגירושים 'לא אוהבים אותי יותר', משבר הניכור לאחריהם. והקִרבה המיוחלת לאמה שלא אירעה, שבסתר-לבה ציפתה לה. כן, כל השתיקות שאינן מסתיימות מאז שהוא כבר לא בחייהן ביחסים בינה לבין אמא. 'גרות באותה דירה, תחת אותה קורת-גג - וכמעט שלא מדברות'. ואז, על הכמיהה הנואשת שלה - העמוקה כים! - לאהבה.
כל הסטוצים האלה - One night stand - עם בחורים, יחסי המין המזדמנים, היו כדי לקבור מתחת לפני השטח את החסר הזה. להעלים ולמחוק את הצורך בתשומת-לב, ביד מלטפת. היא כתבה על האילוץ להעמיד-פנים של קשוחה, כדי לדכא ביד ברזל את הרגש, את הכמיהה לרוך, למילים היוצאות-מהלב ונלחשות לאוזן. כל השנים הארוכות, שבהן חיפתה באמצעות שריון שבנתה על הצורך הנואש באוזן קשבת.
היא אפילו לא זוכרת מתי בדיוק הלכה לישון, והאם השתרעה-הטילה עצמה או צנחה אין-אונים על מיטתה. רק, שזה היה שעות אחרי שעלה אור השחר. דבר אחד בטרם כן זכור לה, שאת מסמך ה-"WORD" שמרה, והקישה "X" להוריד אותו מהצג.
כשהתעוררה, אחרי ליל השימורים הארוך, נחרדה להיווכח כי הוסיפה וישנה כל היום ועתה כבר שעת בין-ערביים: אמה, שיצאה בבוקר מביתה לתיכון והיום תשתהה בשל אספת-הורים, הנה צץ בזיכרונה, עשויה לחזור 'כל רגע'. היא זינקה מהמיטה, הלכה להתקלח. 'חטפה' לאחר מכן משהו כדי להשביע את רעבונה, התאפרה קלות כדרכה, ואז יצאה מהדירה. ידעה שעוד דבר אחד נותר, שהיא חייבת! - ללכת לפאב.
היא נכנסה לפאב. בצעדים מתונים, חרישיים - לא צעדים נחפזים, קופצניים, אי-שקט כבעבר. איש לא ראה על פניה, שמשהו עבר עליה. נראתה אפילו נינוחה, כפי שלא הייתה מעולם. כשעברה על פני שמואל נלר, שכבר ישב שם בשולחן ה'קבוע' שלו, עצרה באחת, וכשהיא רוכנת אליו, חיבקה אותו. ואז התיישבה לידו. ביקשה שוב לשמוע את סיפורו, והוא סיפר לה. הטתה אוזן קשבת: הייתה מוזיקה, ולא רצתה שתמסך. הוא הוסיף אפילו פרטים חדשים על גדי, על הקרב, ביניהם חסויים, כך גלה את אוזנה. 'למענה!', אמר - לכבודה הוא עושה זאת. פרטים שלא שיתף אותם עם אחרים. אחר סיפר על החברים של גדי. חיוך גדול היה נסוך על פניו. הוא היה כה מאושר... צלצול בנייד שלה, קטע את השיחה. היא ביקשה ממנו סליחה, וקמה - התרחקה. "כן אמא", השיבה. "יש פה רעש, מוזיקה - את יכולה קצת להגביר את הקול"?
"אני מבינה שאת בפאב גל. מה שלומך? רק עכשיו חזרתי, וראיתי שלא כיבית את הלפטופ בחדר שלך והוא עדיין פועל, מחובר לאינטרנט. לנתק? - רק רגע! אני אקריא לך מה שכתוב באתר האחרון שהשארת על הצג, ואז תאמרי לי אם אפשר".
"את אומרת שהשארתי אותו? לא הורדתי? לא חשוב אמא - את יכולה לכבות".
"רק רגע גל: ליתר-ביטחון!
'לזכרו של גדי נלר'. אני מדלגת, מדלגת עוד, מכאן:
'כל חבריו הוקירו אותו, ואת אישיותו המיוחדת. הוא היה תלמיד מצטיין בתיכון. מסור לחבריו ואהוב עליהם. סיים את המגמה ההומאנית, ולא היה ספק בקרב מוריו וחבריו ללימודים שעתידו באקדמיה, שהוא יהיה בעתיד אחד הפרופסורים. הוא היה צנום. נאבק כדי להתקבל לצנחנים. גדי נלר נפל 'בשעת מילוי תפקידו' - נספה בתאונת אימונים. זה היה אחרי הטירונות, בעת קורס הצניחה. המצנח שלו לא נפתח, אחריו גם לא הרזרבי, והוא צנח 'נר' ונהרג במקום.
הובא למנוחת-עולמים בבית הקברות הצבאי בקריית-שאול ביום כ"ו תשרי תשל"ב, 15 באוקטובר 1971 - שנתיים לפני מלחמת יום הכיפורים שבה נטלו חלק חבריו לקורס, שרבים מהם נפלו בקרב.
גדי נלר, בן איילה ושמואל. יהי זכרו ברוך'."