בתקופה המודרנית נוצרה מדינת הלאום הטריטורילית (NATION STATEׂ). המדינה המודרנית מהווה מסגרת הן של הלאום והן של כלל האזרחים האמורים להוות את הלאום המדינה. מבחינה זו הדמוקרטיה והלאומיות הן צדדים שונים של אותו מטבע. צד אחד הוא הלאום כריבון על עצמו. הצד השני היות האזרח בעל זכויות פוליטיות מעצם ריבונותו. כלומר במדינה המודרנית רואה עצמו האזרח כמי שהינו הריבון במדינתו והפרלמנט הינו בגדר שלוחתו. לאור זאת יש לשאול האם זהו המצב בישראל ואם לא, מהי הסיבה לכך?
אם ישראל הייתה מדינת לאום מודרנית הרי היה צריך להיווצר בה לאום טריטוריאלי. הציונות המדינית שלכאורה רצתה ליצור "יהודי חדש", הייתה אמורה ליצור ולתת לגיטימציה ללאום חדש זה. מבחינה זו אם התנועה הלאומית הציונית יצרה בארץ ישראל את "הישוב העברי", הרי הייתה צריכה להיווצר מדינת לאום עברית. אולם זו שקמה ושמה ישראל, נתנה לאזרחיה אזרחות ישראלית שניתנה גם לערביה, שהיו תחת ממשל צבאי ממחמיר ומגביל.
האם כיום כשאין כבר ממשל צבאי על ערבי ישראל, ולכאורה כולם שווים, האם יש לאום ישראלי? הרי זוהי בדיוק תביעתה המשפטית של עמותת " אני ישראלי" הדורשת הכרה בלאום משפטית היא נתקלת בסירוב המערכת המשפטית. השאלה אינה רק מהי ההצדקה לסירוב, אלא מהבחינה הפוליטית השאלה, כיצד ניתן להסביר את אי ההכרה הפוליטית בלאום הישראלי?
תשובה לשאלה זו דורשת עמידה על התודעה הלאומית של אזרחיה היהודים ..יש גם לברר מהי משמעות ישראליותם, ובמה היא דומה או שונה מ"לאומיות" מערבית?
טענתי במאמר זה ראשית יש לציין שקיימת תחושת שייכות חזקה לישראליות. לפי "מדד הדמוקרטיה 2012", (של המכון הישראלי לדמוקרטיה), 89.1% מקרב היהודים הגדירו את עצמם "מאוד גאים" או "די גאים" בישראליותם (66.6% ו-22.5% בהתאמה). נתון חשוב עוד יותר מתייחס לרמת הגאווה של הערבים בישראליותם: 44.5% "מאוד גאים או "די גאים" בישראליותם (14.1% ו-30.4% בהתאמה). יש להוסיף ולציין גם את הזיקה לאידיאולוגיה הציונית שהינה שונה בהשוואה למידת ישראליות היהודים, כך, 81.7% מחשיבים את עצמם ציונים, (מתוכם:: 45.3% מאוד ציונים, אך 15.5% מגדירים עצמם "די לא ציונים" או "בכלל לא ציונים").
הישראליות היא אקסלוסיבית ליהודים כשמבררים את מהות הישראליות היא מתבררת כזהות לאומית השונה מהמקובל במערב. בעוד שאצל היהודים הישראליות היא סוג תפיסה אידיאולוגית יהודית-ציונית, אצל ערבי ישראל, אידיאולוגיה זו היא בגדר המקור להדרתם, וישראליותם מתקיימת למרות האידיאולוגיה הציונית וההפליות מהן הם סבלו משך השנים.
אצל יהודי ישראל הישראליות היא אקסלוסיבית ליהודים (ראו למשל הויכוח של א.ב. יהושע עם אנטון שמאס), ומי שאינו יהודי והרואה עצמו ישראלי, למשל ערבי מוסלמי המתנדב לצבא, הינו בגדר "עוף מוזר", ומבחינה היסטורית נתפסו יחידים וגם קבוצות כמשתפי"ם, כלומר משתפי פעולה, שהם ספק בוגדים בעמם, ומאידך ,לא ממש חלק מהקולקטיב היהודי-ישראלי.
המושגים מעידים גם הם, על תפיסה זו. למשל עבודה עברית כיום היא עבודה רק ע"י יהודים, כהמשך לעבודה העברית וכיבוש העבודה שנועד ליצור המשק המפולח של החלוצים ואחר כך בהתיישבות קולקטיבית בתקופת טרום הקמת המדינה. עבודה עברית סוגרת במידה מסוימת את שוק העבודה בפני ערבי ישראל, (למשל חברת החשמל). מאפליה זו סובלים עדין גם הדרוזים המשולבים בצבא אך פחות בתום שירותם במוסדות המדינה, והיו בעבר סיטואציות שדרוזים ששרתו בצבא שלא יכלו להיכנס כאזרחים לאותם בסיסים לרגל עבודתם כאזרחים.
השמדת היהודים במלחמת העולם השנייה מחזקת את התפיסה המסוגרת של היהודים תוך הפחת רוח טראומתית בהם. הנאצים שראו ביהודים גזע נחות אך גם מסוכן, השמידו גם מי שראו עצמם וגם סביבתם ראתה בהם נוצרים. היהודים שהושמדו היו חלוקים ביניהם קשות פוליטית, היו בהם אנשי אורתודוכסיה אנטי ציונים, כמו גם בונדיסטים שגם הם היו אנטי ציונים. מארק אדלמן שהיה סגנו של מרדכי אנילביץ, לא זכה לפרסום כמוהו למרות מעמדו במרד, אולי בגלל שנשאר בחיים ואולי בגלל שהיה בונדיסט שהשתקע בפולין מולדתו לאחר המלחמה והיה חבר הסיים הפולני.
במקום לראות את השואה כרע המוחלט מהבחינה האוניברסאלית, היא משמשת פוליטית את ישראל גם להלביש את אויביה בימינו בפרצופי הצורר הנאצי. וכך ערפאת למשל הינו התגלמות היטלר מבחינת מנחם בגין, או נשיא אירן מבחינת נתניהו.
מטס מטוסי חיל האוויר מעל מחנה ההשמדה אושוויץ לפני שנים אחדות תחת הכותרת "לעולם לא עוד" גייס את כלל. קורבנות השואה היהודים לאידיאולוגיה הציונית שהתממשותה היא מדינת ישראל כמדינת העם היהודי,ללא כל קשר לתפיסותיהם ולעמדותיהן האישיות.
התרבות הפוליטית, והתודעה הקולקטיבית מושפעים כמובן גם מהחינוך הפורמלי.
בישראל אין חינוך כלל ממלכתי בישראל אין חינוך אזרחי רפובליקני אלא סקטוריאלי ויש מחנות שונים, מה שלכאורה מצדיק תפיסה רב תרבותית אך זו אינה אפשרית ללא הפנמה ליברלית ומינימום אזרחי ליצירת מכנה משותף מכליל הניתן לזיהוי במדינות מערביות.
בישראל אין חינוך כלל ממלכתי אלא יש מספר מסלולי חינוך עם תכנים ופיקוח שונה של משרד החינוך,( או בלעדיו): חינוך ממלכתי, ממלכתי דתי, ממלכתי לדרוזים ולערבים, כמו גם לחינוך העצמאי ולרשת החינוך של ש"ס. ניתן לראות המצב הקיים כביטוי לתפיסה המזהה קיומם של מילאטים שונים, שלא תמיד יש להם השקה לאחרים תחת מטרית האזרחות הישראלית, שאינה שווה ואינה מכלילה כבמדינה דמוקרטית.
גם השיח בתקשורת אינו נורמטיבי כמו במערב, כמו גם המערכת המפלגתית . חד"ש אינה מפלגה ישראלית אלא מפלגה ערבית יהודית, ומר"צ הינה מפלגה ציונית-יהודית עם קישוט ערבי לדמוקרטיה הציונית שלה. בהקשר לויכוח על משאלי עם בשנות ה-90, כמו למשל כשדובר על הגולן, נטען שיש צורך ברוב מובהק, בשל התפיסה שאין מקום לתת לערבים להחליט בהצבעות אסטרטגיות. אביר השלום שנרצח במאבקו זה,
יצחק רבין, מצא במפלגות (בתקשורת אין להן תמיד שם והן נקראות ה"מפלגות ערביות"), בגדר גוש חוסם, אבל לא חלק מממשלתו. מבחינה זו תפיסת בן-גוריון על טווח השיתוף בממשלתו -" בלי חירות ומק"י", ממשיכה ולהתקיים תוך השמטת חרות אך בלי: חד"ש, בל"ד,רעם- תעל".
כשהחוק, התרבות הפוליטית, המערכת הפוליטית והחינוך נוגדים כל תפיסה נורמטיבית של: מדינת לאום, דמוקרטיה-ליברלית, ורפובליקה, אין פלא שהאנומליה חוגגת. מבחינה זו שמאל כימין שותפים לה.
דווקא קבוצת מיעוט כמו עמותת "אני ישראלי" מבטאת את הנורמה הלאומית המערבית, אך ההתנגדות למסריה מעידים יותר מכל על האנומליה של ישראל כמדינת לאום דמוקרטית. מבחינה זו א.ב. יהושע המזוהה כאיש רוח של העבודה-מר"צ, בויכוחו עם אנטון שמאס ביטא עמדה שלא ניתן אלא להגדירה באירופה אלא כימין קיצוני. מכאן יסיק הקורא כיצד בפועל ניראת המפה הפוליטית של ישראל מבחינת שיח מדע המדינה הביקורתי, ולא הממסדי הקיים בארץ.
בהתמודדות האינטלקטואלית באנומליה של ישראל כמדינת לאום ניתן למצוא אנשי אקדמיה לא מעטים בטווח שבין השפן לקרנף.
