אחת ממטרותיו המרכזיות של עיתון היא לתת לנו מידע על העולם. מידע הוא פונקציה של הידיעה שאנו קוראים ושל מה שידענו לפני כן. ככל שהידיעה מצמצמת את מה שידענו שיכול להיות לפני שקראנו אותה, היא יותר אינפורמטיבית. למשל, ידיעה המפרטת את מספרי הלוטו הזוכים הינה אינפורמטיבית: עכשיו אנו יודעים שרק הצירוף המסוים של המספרים הוא הזוכה, מתוך מיליוני צירופים שהיו עשויים לזכות. לעומת זאת, ידיעה כי וושינגטון היא בירת ארצות-הברית אינה אינפורמטיבית עבור הקורא הממוצע, משום שהוא כבר ידע זאת. זוהי הסיבה שתפקידו של העיתונאי, בדרך כלל, הוא לספק מידע חדש - זה שעדיין איננו יודעים אותו.
רובן הגדול של הידיעות בעיתון אינן מכילות כל מידע חדש, או רק מעט מאד מידע חדש. ברם, ישנן דרגות שונות של ידיעות חסרות מידע. להלן נסקור אותן, מן הקלה אל הכבדה: מידיעות המכילות מעט מאוד מידע חדש (אך עדיין בעלות ערך אינפורמטיבי כלשהו) אל אלו שאינן מכילות מידע חדש כל כלל ועיקר - בלי קשר למה שאנו יודעים לפני קריאתן.
"אדם נשך כלב" אולי הקטגוריה הנפוצה ביותר של ידיעות חדשותיות. טכנית, ידיעות מסוג זה אכן מיידעות את הקורא על מאורע שהוא לא היה מודע לגביו, אך אותו מאורע היה כל כך צפוי, שהידיעה לא חידשה דבר: לדוגמה, "שר הביטחון: ישראל מתכוננת לאתגרים ביטחוניים חדשים"; "פוליטיקאים חרדיים מתנגדים ללפיד"; "רפובליקנים מבקרים את מדיניותו של אובמה", "פעילים חברתיים הפגינו נגד יוקר המחייה", וכן הלאה.
"מה נשתנה? כלום", או "קבל ביטול" סוג מרגיז אחר של ידיעות, הקרוב לסוג הראשון, הוא זה המסביר לנו כי דבר לא קרה - בייחוד כאשר ידיעה מרעישה זו מוסווית על-ידי הנוסחה האומרת כי "משהו שעשוי היה לקרות, בסוף לא יקרה". למשל, עיתון מקומי בטקסס דיווח לפני מספר שנים כי "לא נמצאה עז בתא המטען של רכב חשוד". חדשות טיפוסיות מסוג זה הן: "אין שינוי ביחסי ישראל עם (מדינה X)"; "הוותיקן לא ימנה אפיפיור מאפריקה"; "ראש ממשלת אינדונזיה שינה את דעתו ולא יתפטר"; "(פלוני) לא יועמד לדין" וכן הלאה. גם פה, את שידענו - ידענו, וידע חדש לא נוסף.
העתיד מטיל את צילו עד כאן, הידיעות לפחות העניקו לנו מידע כלשהו על מה שקרה בעולם, גם אם המידע היה חסר ערך אינפורמטיבי עבורנו משום שכבר ידענו אותו. אך עיתונאים רבים מעוניינים לדבר דווקא על מה שיקרה. הם אומנם מוכנים לומר לנו מה
ברק אובמה אמר אתמול, אבל רק כהקדמה הכרחית לפרשנותם על מה הדבר אומר על "עתיד יחסי ישראל-ארה"ב". מדוע להיות סתם עיתונאי, כאשר אפשר להיות נביא?
גם אם נקבל את זכותם של עיתונאים להיות נביאים, מה שקובע את ערך תחזיותיהם הוא רמת הדיוק שלהן. אלא שהרקורד של עיתונאים כנביאים הוא טוב (או רע) בדיוק כמו של פרופסורים, נהגי מוניות, רואי חשבון, אסטרולוגים או הציבור ככלל: כלומר, ניחוש בעלמא, עם אותו סיכוי להיות צודקים כמו בהטלת מטבע. הערך האינפורמטיבי של תחזיותיהם לגבי העתיד הוא לפיכך אפס, אם כי מסיבה הפוכה: לא ידענו מה יקרה בעתיד, וגם לאחר קריאת הכתבה עדיין איננו יודעים.
קבוצה זו של חוזים ונביאים מתחלקת לשתי תת-קבוצות. הראשונה היא קבוצת האמיצים: הם כותבים מאמרים המכריזים בוודאות כי בעתיד הקרוב יקרה כך וכך. אך ייתכן שיקרה בדיוק ההפך. עיתון שכותביו הם מסוג זה נוטה להבטיח את עצמו מראש על-ידי פרסום תחזיות ודאיות הסותרות זו את זו. כך, לדוגמה, פרסם עיתון נפוץ תחזיות שאובמה "ילחץ על ישראל לויתורים בירושלים", אבל גם כי הוא "לא יביא איתו יוזמה חדשה לחידוש תהליך השלום".
הפרשנים המתוחכמים יותר נשמעים לעצה התלמודית: "הרוצה לשקר מרחיק עדותו". במקום לדון במה שיהיה בזמן הקרוב, הם שולחים את מבטם אל העתיד הרחוק. "שקיעתה הבלתי נמנעת של ארה"ב"; "סין - מעצמת-העל הבאה"; "אירופה - מדינה מוסלמית בעוד 30 שנה", ותחזיות מסוג זה מאפיינות את הז'אנר. שיטת העבודה במקרה זה היא לבחור תהליך כלכלי או דמוגרפי כלשהו המתרחש כיום, להניח כי הוא עתיד להתקדם בצורה דומה בשנים הקרובות, ולהגיע למסקנה "הבלתי נמנעת" לגבי העתיד. את מידת האמינות שניתן לייחס לתחזיות אלו ניתן להביא מדבריהם של הנודעים בפרשנים דוגמת תומס פרידמן, אשר התבשם מ"הדמוקרטיזציה הבלתי נמנעת" של העולם הערבי לאחר המהפכה במצרים - תחזית שהשתלטות "האחים המוסלמים" שמה כמובן ללעג ולקלס.
או שכן... או שלא עד עתה, כללו התחזיות משמעות כלשהי לגבי העתיד, אם כי גם זו חסרת כל ערך אינפורמטיבי. זאת, נוכח העובדה שאין לייחס לעיתונאי כל יתרון בחיזוי העתיד על פני היתרון שיש לכל אחד החוזה אותו באמצעות הטלת מטבע. אלא שקיים זן ייחודי של עיתונאים, כאלה שלעולם אינם טועים. הם מבטחים את עצמם מפני הסיכון שבטעייה בצורה פשוטה: באמצעות טענות טאוטולוגיות:"או ש-X יקרה או ש-X לא יקרה".
"אם השביתה לא תסתיים בקרוב היא עשויה להימשך זמן מה", היא דוגמה מובהקת לסוג זה של "תחזית" שכתב פעם עיתון אמריקני. בדרך כלל המחסור באינפורמציה המאפיין כתבות מסוג זה אינו כה קל לזיהוי, משום שהכתבים משתמשים בביטויים כמו "ייתכן", "אפשרי", "עשוי להיות", "חשש ש", "איום ש" ודומיהם על-מנת להסתיר את אוזלת ידם בחיזוי העתיד. ביטויים אלה מכונים באנגלית כ"מילות התחמקות" (weasel words) - כאלה המאפשרים להפיק כתבה שנראית אינפורמטיבית, אך למעשה אינה אומרת דבר.
"תעשיית הנגזרים (derivatives) מאיימת לרסק את הכלכלה", הצהיר לפני ימים אחדים מוסף פיננסי. ובכן, האם תעשיה זו תרסק את הכלכלה או לא? הכתבה "צודקת" בכל מקרה: אם התשובה חיובית, אזי הכתבה התריעה על האיום; אם לא, הכתבה מחוסנת מפני הטעות, שכן לא טענה כי הכלכלה אכן תתרסק, רק הביעה חשש לכך. "פוליטיקה חדשה מאיימת על נתניהו" טען כתב פוליטי ידוע אחר, בכתבה שאמורה לחזות את משך חייה של ה
ממשלה החדשה. כמה זמן ממשלתו תשרוד? תלוי אם ה"איום" יתממש או לא, דבר שלכתב אין מושג לגביו. "או שהממשלה החדשה תשרוד זמן רב, או שלא" עשויה להיות כותרת מתאימה יותר.
"מה השאלה?" או "כן, המפקד!" כאשר עיתונאים נדחקים לפינה, הם תמיד יכולים להתחמק לחלוטין מהצורך לדבר על מה שקרה על-ידי שאילת שאלות או מתן פקודות. "מה השעה?" או "תצדיע!" אינן קביעות אמיתיות או שקריות כלל, אפילו לא טאוטולוגיות, משום שהן מבטאות שאלה או דרישה של האומר אותן, ולא טענה כלשהיא לגבי מצב העולם. כתבות רבות נמנעות מלדון במציאות; תחת זאת הן דנות בתהיות או דרישות של הכותב עצמו לגבי, או אל, העולם. "האם בנט ולפיד מסמלים את קץ שלטון ה
מתנחלים בארץ ישראל?", תוהה כתב בכותרת הראשית באחד העיתונים. הכתב רק שואל; בין אם יתברר שכן או שלא, הוא "צדק".
עיתונאים מסוימים אוהבים לחלק פקודות לראשי ממשלה, שרים, ובכירים אחרים. "נתניהו חייב להבין את תוצאות הבחירות", כותב בעל טור. עלינו לקוות שנתניהו קורא את כתביו של אותו בעל טור, כדי שידע מה עליו לעשות. עמיתיו בארה"ב, מצידם, מסבירים כל יום לנשיא ארה"ב מה הוא חייב לעשות ("אובמה חייב לאחוז במושכות"). כמובן, לעיתים יש היפוך תפקידים, ובעלי טורים בארה"ב מסבירים לנתניהו מה הוא חייב לעשות ("האסטרטגיה השגויה של נתניהו מסכנת את ישראל"), ואילו כתבים ישראלים מחלקים פקודות לנשיא ארה"ב ("אובמה חייב להבין שאל לו להפריז בחשיבות הבנייה בהתנחלויות").
הנחות סמויות מדוע עיתונאים מחברים כתבות רבות כל כך שחסרות (כמעט) כל תוכן אינפורמטיבי? לעיתים הסיבה היא פשוט כי כתבות שאינן נותנות מידע קלות הרבה יותר לכתיבה מאשר כתבות המספקות מידע. למשל, כתבה אינפורמטיבית על תקציב משרד החינוך דורשת מהכתב ללמוד עליו משהו, בעוד שכתבה מהסוג, "חשש משביתה במערכת החינוך" אינה דורשת כל מאמץ - היא נכונה לפני תחילת כל שנת לימודים, ותמיד מאותן סיבות.
סיבה חשובה יותר הינה שלעתים קרובות מטרתה האמיתית של כתבה מסוג זה היא
לגרום לנו לקבל, כאילו היו מידע בדוק, הנחות סמויות על נושא אחר. למשל, הכותרת "האם בנט ולפיד מסמנים את קץ שלטון המתנחלים בארץ ישראל?" אינה אומרת לנו, כאמור, דבר על בנט או לפיד, אבל מניחה באופן סמוי
שכעת קיים "שלטון מתנחלים". הכותרת "האם יהיו גזֵרות כלכליות חדשות?" אינה אומרת אם יהיו גזֵרות או לא, אבל מניחה באופן סמוי שכעת המצב הכלכלי גרוע. תוכנה האמיתי של הכתבה הוא הצהרה מובלעת של העיתונאי כי כעת קיים שלטון מתנחלים או שורר משבר כלכלי. אך בדיוק היות שהצהרה זו ניתנת בצורה סמויה, ואינה הנושא ה"רשמי" של הכתבה, העיתונאי רואה עצמו פטור מלבסס את דעתו על-ידי מתן עובדות נוספות.
כך, הורג העיתונאי שלוש ציפורים במכה אחת: ראשית, הוא אינו נדרש לבצע מחקר אמיתי על הנושא ה"רשמי" של הכתבה; שנית, הוא אינו זקוק לבסס את דעותיו על הנושא האמיתי, הסמוי, של הכתבה; ולבסוף, הוא משכנע את הקורא שדעתו האישית הבלתי מנומקת הינה מידע אובייקטיבי. הידיעה "אני חושב שיש שלטון מתנחלים, אך לא אומר לכם מדוע" תופיע, לכל היותר, במדור הדעות של העיתון. ידיעה האומרת באופן סמוי
בדיוק אותו דבר, אך "רשמית" עוסקת בבנט או לפיד, תוצג כידיעה חדשותית אובייקטיבית.
את עצתי לקורא העיתונים הממוצע ניתן לסכם במימרה הלאטינית Caveat lector - על הקורא להישמר. האם אי-פעם נתקלתם בקרוב משפחה מזדקן נאנח באומרו כי "שום דבר חדש אין בעיתון",תוך שהוא מקפל ותוחב אותו בצד הכורסא? מרבית הסיכויים שהוא לוגיקאי.