הפרט הקטן שנשכח

חלקו של צה"ל באירועי יום הזיכרון לשואה הולך ומתעצם משנה לשנה, בין היתר מפני שכמה ממפקדיו הבכירים, ובהם הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר, הם בנים להורים ששרדו בשואה. ואולם כמנהיגים צבאיים וכמצביאים, על אנשים כרא"ל בני גנץ והאלוף אמיר אשל להתחבר לא רק אל מחנות השמדה, אלא גם אל מיליון היהודים שלחמו במדים בצבאות בעלות-הברית נגד הנאצים ונגד היפנים וניצחו. אני מציע לרא"ל גנץ שייזום, יחד עם הרמטכ"לים של הצבא הרוסי, האמריקני, הבריטי, הקנדי והצרפתי, טקס הצדעה לחייל היהודי בצבאות בעלות-הברית. יהודים שלחמו בכל הצבאות הללו והם עדיין בחיים ישמחו להשתתף. ב-9 במאי יציינו בעולם את יום הניצחון על גרמניה הנאצית. בכל המדינות שלחמו נגד גרמניה מציינים יום זה בטקסים, באירועים ממלכתיים גדולים אך גם באירועים עממיים. ברוסיה זהו החג רב המשמעות ביותר בשנה. לנו יש מְניה נכבדת בניצחון זה: מיליון חיילים יהודים לחמו בשורות הצבאות שניצחו את צבאותיהן של גרמניה, יפן, איטליה וגם את צבאותיהם של ההונגרים, הרומנים, האוקראינים, הקרואטים, הפינים, הספרדים ואחרים שהצטרפו אליהם. מספר הלוחמים היהודיים הוא בדוק. קיבלתי אותו מן הרמטכ"ל החמישי של צה"ל, חיים לסקוב, בעת שהיה נשיא האיגוד העולמי של החיילים היהודים המשוחררים, לצורך שידור בתוכנית רדיו שעשיתי לפני שנים רבות. במהלך ההכנות לתוכנית, מצאתי בישראל - לבד כמובן מאנשי הבריגדה היהודית מארץ ישראל שלחמה היטב בצפון איטליה נגד חטיבה גרמנית מובחרת - חיילים, טייסים ומלחים שלחמו בכל הזירות המרכזיות של המלחמה. אני זוכר במיוחד ראיון עם צלם יקה חיפאי אחד, ששירת כל המלחמה בצוללת בריטית. ביום הניצחון נכנס עם הצוללת שלו לנמל המבורג ומצא את עצמו מול קצין צי גרמני בכיר ביותר שמסר לו בהכנעה את השליטה הישירה על עשרות צוללות שהטביעו המון ספינות קרב ואוניות סוחר בריטיות ואמריקניות באוקינוס האטלנטי בחמש שנות מלחמה. יהודים רבים בדרג הלוחם ובכל רמות הפיקוד היו בכל הצבאות דוברי האנגלית, הצרפתית (כולל לגיון הזרים), הפולנית, שהשתתפו בקרבות הקשים ביותר ובכללם כרתים, אל-עלמיין, מונטה קסינו, נורמנדי, כיבוש צרפת, מלחמת הבליטה ועוד. כאן, בישראל, היכרנו מקרוב את קולונל דוד מרכוס שבא אלינו במלחמת השחרור ונהרג בקרבות על הדרך לירושלים. ליהודים היה ייצוג נכבד גם ביחידות קומנדו וביחידות מיוחדות. בין היתר היכרתי כמה ירושלמים שנלחמו נגד האיטלקים באתיופיה בפיקודו של אורד ווינגייט ולאחר מכן המשיכו להילחם בצפון אפריקה ובאירופה. יהודים אמריקניים לחמו בהמוניהם נגד יפן בשורות הנחתים והצי, וגם כיום אפשר לשמוע מפיהם של זקנים מארצות-הברית עדויות ממקור ראשון על הקרבות והנחיתות בפיליפינים, באיי מריאנה, בטראווה, באיוו ג'ימה, בגוודלקנאל ובאוקינאווה. אלה המשיכו להילחם בחירוק שיניים עד אוגוסט 1945, כאשר ברחבי אירופה כבר חגגו את הניצחון.

לא סרח עודף של יום השואה

אולם מעל לכל מתנשא חלקם של היהודים במלחמתה של רוסיה. זו הייתה באמת מלחמת גוג ומגוג והיא האפִילה - בגודלה, באכזריותה, בקשיחותה ובעוצמות ההרסניות שהשתחררו מתוכה - על כל מלחמה אחרת המתועדת בהיסטוריה הצבאית. המלחמה ברוסיה תבעה ממיליוני חיילים בצבא האדום לחצות במשך ארבע שנים כל גבול ידוע של סיבולת, התגברות על פחד, דבקות במטרה, הקרבה ואהבת מולדת. השנאה של הרוסים לפולש הגרמני והבוז המתנשא של הגרמנים כלפי הסלאבים, הדו-קרב האישי בין שני הדיקטטורים העריצים (עריצים גם כלפי הגנראלים שלהם עצמם) שניהלו בשלבים מסויימים את מהלכי המלחמה ישירות עד לרמה של חטיבה ולפעמים אפילו של גדוד, האופן שבו הטילו לזירות הלחימה עוד מיליון חיילים ועוד מיליון, הטוטאליות שבה התנפלו שני הצבאות העצומים, ובעצם שני העמים, זה על זה, בידיעה שכדי להתקיים יש להכחיד את האחר - כל זה הוא בלתי נתפס בתודעתו של מי שלא היה שם. חלקם של יהודי ברית-המועצות במאבק האיתנים הזה הוא אדיר. מי שעומד בתוך חלל האנדרטה הכבירה המתנשאת בקייב גבוה מעל לדנייפר ויודע לקרוא אותיות קיריליות, לא יכול שלא להבחין במספר הרב של שמות יהודיים ברשימת השמות של גיבורי ברית-המועצות החקוקים על הקירות הפנימיים. בין מקבלי האות המיוחד הזה, וגם בין בעלי עיטור הדגל האדום ועיטורים נחשבים אחרים, יש גם שמות רבים של נשים יהודיות - טייסות של מטוסי קרב מדגם שטורמוביק ויו-טו, צלפיות, קשריות קרביות, טנקיסטיות (הן התיישבו בתוך הטנקים לאחר שייצרו אותם במו ידיהן במפעלים באוראל) וחובשות קרביות שגררו פצועים רבים מתוך האש ורבות נפצעו או נהרגו בעצמן. לא מעטות מהן היו לפני המלחמה סטודנטיות, רקדניות, מוסיקאיות, ושחקניות תיאטרון מבטיחות. הבנות הללו היו מגוייסות לחלוטין למלחמה בגרמנים. כיום, לאחר פתיחת הארכיונים ברוסיה ובשטחים שכבשו הגרמנים, אפשר לקרוא על מלחמה זו בספרי היסטוריה המביאים את העובדות באופן מלא יותר מבעבר. פה ושם יש ספרים המצליחים להעביר לקורא גם "צבע אנושי", כמו ספרו של אנטוני ביוור "סטלינגרד", שהוא גם היסטוריה וגם ספרות, המתאר את המהלכים המקצועיים של המערכה האימתנית ומחיֶה באופן מכמיר לב את מה שעבר על הלוחמים ועל האזרחים שהיו באזורי הלחימה. אך ספרים אינם יכולים לבוא במקום עדות חיה מפי מי שהיה שם בעצמו. לכן כדאי מאוד להתחיל לגבות עדויות מוקלטות מן הלוחמים הוותיקים החיים כאן עימנו, ולא רק בהקשר של השואה ו"יד ושם", אלא בהקשר של היסטוריה צבאית יהודית. ביום שני, 9 במאי, יצעדו ותיקי הצבא האדום ברחובותינו עם דגלים, כובעים צבאיים ומדליות על מקטורניהם הישנים אך המגוהצים היטב. הם יתקבלו באדישות, כאילו מדובר בסרח עודף של יום השואה.

החייאת ההיסטוריה היא הליבה האמיתית

הישראלים אינם טורחים לשבת עם העולים הזקנים ולשמוע מפיהם איך נלחמו. הם אינם מעוניינים לשמוע על מלחמתה של רוסיה. הם אינם רוצים לשמוע כי מבין כל 10 גרמנים שנהרגו במלחמת העולם השנייה 8 נהרגו בידי רוסים; כי אבידותיהם של הרוסים היו קשות; כי בסך-הכל היו לצבא האדום כמעט 9 מיליון הרוגים ו-18 מיליון פצועים; כי מבין 4.5 מיליון השבויים שנפלו בידי הוורמאכט, חזרו בחיים רק מיליון ו-800 אלף; כי מספרם של אזרחי בריה"מ שמתו במלחמה נאמד ב-18 מיליון, כך שבסך-הכל מתקרב מספר הההרוגים הרוסים במלחמה לכ-27 מיליון, כמעט פי-חמישה ממספר ההרוגים הגרמניים במלחמה. כל זה אינו מובא לידיעתם של הישראלים, על-אף שליהודים יש במניין הזה חלק הרבה יותר גדול מחלקם באוכלוסיה. גם לא מעניין את הישראלים של היום שהתרבות הצבאית הרוסית האדומה ("מפקד ולא קצין", "צבא העם", "אנשי פנפילוב", "עם בודיוני נסתערה, עם וורושילוב נמגרה", "לא הטנק ינצח אלא האדם" וכולי) עיצבה את התרבות הצבאית שלנו בכל שנות המדינה שבדרך ובעשרים השנה שאחרי הקמת המדינה. למי שנולד כאן אחרי מלחמת לבנון הראשונה, נראית ההתעסקות במלחמה ברוסיה כמעֵין ריטואל של זקנים המתעקשים לנפנף במשהו השייך לעבר הרחוק, הקשור אלינו בערך כמו מלחמת קרים או מלחמות נפוליון. גישה זו היא כשלונם של שרי החינוך בממשלות ישראל ב-30 השנה האחרונות, שאינם רגישים להיסטוריה ואינם מבינים כי החייאתה בלב התלמידים היא ה"ליבה" האמיתית, וכי זו כוללת גם היסטוריה צבאית יהודית ולא רק זוועות השואה שלעתים קרובות מותירות אותם אדישים. אולי בכל זאת כדאי להשמיע לתלמידים גם את סיפורו של יהודי שהתחיל את המלחמה כפליט צעיר מפולין, חצה את נהר הבוג אל השטח הרוסי וסיים אותה כמפקד גדוד קוזאקים בחזית הדון? אולי זה דווקא כן ידליק אותם? היהודים הם עם לוחם. גם בגלות. בקרב יהודי אודסה, הישנה כמובן, נחשב תמיד השירות בחיל הפרשים של הצאר ליוקרתי. במלחמת העולם הראשונה שירתו בצבא הקיסר הגרמני עשרות אלפי יהודים, רבים בתפקידי קצונה. הם היו מיטב הסטודנטים היהודים מברלין, היידלברג, וגטינגן. מספר הנופלים ומקבלי האותות ביניהם היה גדול יחסית לחלקם באוכלוסיה. ליהודים יש ייצוג נכבד גם בקרב דור האינטלקטואלים והמשוררים הלוחמים הבריטים שנפלו במלחמת העולם הראשונה. במלחמת האזרחים בספרד היו היהודים יותר ממחצית המתנדבים לבריגדות הבינלאומיות, ובשירות הרפואי של הבריגדות הם היו רוב מוחלט. רבים מאנשי המחתרת הצרפתית היו יהודים, ובצבא צרפת החופשית היו יהודים רבים ובהם טייסי קרב וטייסי הפצצה לא מעטים. אחד מחברי היהודיים הצרפתיים למד בגיל 17 להטיס מטוס קרב ויצא להילחם מעל גרמניה עוד לפני שלמד לנהוג במכונית. כשנכנס בפעם הראשונה למכונית, חשב שמושכים את ההגה לאחור. מלחמתם של החיילים היהודיים נגד גרמניה הנאצית היא השיא של הצבאיות היהודית מחוץ לישראל. אם ועדת השרים לסמלים ולטקסים תהפוך את יום הניצחון על גרמניה הנאצית ליום משמעותי באמת בחיים הציבוריים בישראל, יהיה לדבר גם ערך פוליטי, גם ערך תרבותי וגם ערך חינוכי. בימינו רואים הרוסים בישראל מדינה אחות מבחינה תרבותית, משום שהיא המדינה היחידה שאינה בתחומי ברית-המועצות לשעבר או בתחום השטחים שכבשה, שבה נשמעת השפה הרוסית בחוצות הערים ובאמצעי התקשורת ויש בה עיתונות וספרות רוסית חיה. אם נעניק חשיבות ממלכתית ליום הניצחון ונדגיש את המאבק המשותף של שני עמינו נגד גרמניה הנאצית, נעשה בכך שירות טוב גם לקשרינו הבינלאומיים. אך מעל לכל מדובר כמובן בצעד תרבותי ולא פוליטי. נעזור בזה לעצמנו להבין טוב יותר מי אנו, מהו העבר האמיתי שלנו ומניין אנו יכולים לשאוב גם כיום כוחות נפש לאומיים.