אני מכירה היטב את הנימוקים של ציבור מסוים של מקורבים לבעלי הון שמחנכים אותנו ומסבירים לנו עד כמה אנחנו לא יודעים לחשוב ולא מבינים. ידידי הטייקונים והמקורבים להם מכל מיני סיבות, מסבירים לנו בלי הפסקה כי בזכות הטייקונים יש כאן מקומות עבודה, שזכותם של טייקונים לא להחזיר כסף לבעלי אג"חים כי הם מספקים מקומות עבודה. מקורבי המעושרים יסבירו לנו כי בלי הטייקונים אין קיום למדינה ואנה אנחנו באים אם לא יוותרו הטיפשים שקנו אג"חים על ההשקעה שלהם וישתקו לטובת מקומות העבודה שמספקים העשירים לישראלים העניים. בלה בלה בלה, צדקנות וליקוק.
תמונות כלכליות קשות לא השתכנענו, וגם התמונה - שמראה את זוג החברים המקורבים יושבים לארוחת בוקר רגועה בבית קפה באזור תל אביב, באחד הבקרים האחרונים: רקפת רוסק עמינח, מנכ"לית בנק לאומי, ו
נוחי דנקנר, על כוס קפה ושולחן עמוס בסגנון בוקר ישראלי, מסכמים להם את פרטי מחיקת החובות שיעשה בנק לאומי בהנהלת הגברת, למען כיסו של נוחי דנקנר, האיש בעל החובות, מכסף ציבורי של לקוחות בנק לאומי - לא הוסיפה לנו בריאות! הבנק כידוע אינו עסק פרטי של גברת רוסק-עמינח, אבל הסידורים לטובת הטייקון או המתיימר להיות טייקון מנוהלים כאילו היה הכסף משני הצדדים כספם הפרטי.
גם מי שעדיין לא נזרק לרחוב בגלל חוב שיש לו בבנק לאומי, גם מי שאין לו חובות ומצליח להתקיים בישראל ברמת חיים נסבלת למרות יוקר המחיה, יתקומם מול התצלום הזה המדבר בעד עצמו. בדיוק, התמונה שווה לא רק 1,000 מילים, אלא ספר שלם על הבדלי המעמדות במדינת ישראל, על חוסר השוויון בכל התחומים, על רשע וטוב לו, ומה שתרצו.
החיים הטובים בעשור ה-2000 לאחר תקופה בה חייהם הפרטיים הזוהרים של טייקונינו היו הלחם והחמאה של מדורי רכילות "עסקיים", קיבלנו, אז, חדשות לבקרים, דרישות שלום מחיי התפנוקים של טייקונינו. כולם מורמים מעם שעשו הון - כך חשבנו - בזכות כישרונם המיוחד לעשות כסף. ראינו תמונות של חתונות, רכישות של עוד ועוד חברות, בתים, מטוסים פרטיים ויאכטות, חגיגות משפחתיות עם אלפי מוזמנים שנחגגו בפאר נובורישי דוחה, גרמו להערצת ההמון וגם לאותו המון לקנות אג"חים כדי לזכות בנתח בעזרת כספם המצומק מתוך הרווחים של בעלי ההון.
חלוץ הנבזות והזלזול התמונה השתנתה כאשר העשיר הגדול
לב לבייב, שעשה את כספו בישראל, התגלה כבעל חובות עצומים ל"משקיע הקטן", ואשר בעזרת הבנקים זכה באורח חוקי לא לשלם חובות לבעלי אג"חים וגם לא להחזיר חובות לבנקים (שוויתרו על כספים מרובים). לב לבייב ייזכר כמי שפרץ את הדרך ללונדון (בדומה לפורצי הדרך לירושלים במהלך מלחמת העצמאות), כדי לגור שם ולשלם מיסים קטנים לממשלת בריטניה, שלא היא עזרה לו בצבירת עושרו.
מאז נוצר מטבע הלשון "כל אחד רשאי לגור איפה שהוא רוצה" - משפט שנאמר במוצ"ש (13.4.13) על-ידי עורך הדין
רם כספי בתוכנית פוליטיקה בערוץ 10 - משתמע שכל אחד רשאי ליהנות מהיותו ישראלי המרוויח מהחברה בישראל, משתמש למשל באוצרות הטבע של ישראל, ורשאי לא לשלם מיסים למדינת ישראל או חלילה לתרום למדינה שממנה צמח הונו. תרומות? מתאים ל
ביל גייטס, וורן באפט, מיכאל דל ואחרים, שתורמים לעניי העולם, אבל טייקון ישראלי לעניי ארצו? אולי כמה פרוטות למען הרושם, באמצעות איזה רב "גדול במצוות".
מכיוון שכל אלה שמילאו את מדורי רכילות הכסף התגלו כבעלי חובות נוראים בעיקר לציבור שקנה מהם אג"חים, ולאחר שהסתדרו כל בעלי החוב, אחרי תספורת ותגלחת מוצלחות, להישאר ברמת החיים הרגילה שלהם עם דירות ענק במגדלים, בתי נופש בחו"ל, מטוסים ויאכטות, חיי תפנוקים נוסח אמריקה של שנות התשעים - נעלמו ממדורי החברה העסקית ופתאום לא שומעים ולא רואים עוד חתונות פאר וסיפורי אלף לילה ולילה. כל עשיר מנסה להוריד פרופיל כלפי הציבור ולהתנהג ב"צניעות" כביכול. זה לא בון טון כרגע להבליט את חיי המותרות שלך, אלא אם כן אתה מצטרף לאלה שעברו לגור בלונדון - מקלט המס הידוע.
אפילוג מדינת ישראל, שנת 2013, מדינה שהמצב הכלכלי שלה ורמת השקעות חוץ שלה ורמת הכסף האישי של רוב המשפחות החיות נמצאת במצב למטה מבינוני לכיוון מצב רע - יש בעיה זועקת לשמיים של התנהגות בעלי הון הנתמכת על-ידי השלטון והמוסדות הכספיים, של מוסריות גבולית מקוממת, שנותנת לכל אזרח להרגיש שהוא חי במקום לא טוב, לא צודק, לא מוסרי ואף חסר בושה ברמה גבוהה. ביום הזיכרון וביום העצמאות ידברו גבוהה-גבוהה על החיים הטובים במדינת ישראל בת ה-65. בלי מליצות ומילים יפות, יש לנו כאן הרבה דברים מכוערים שדורשים תיקון ושינוי במהרה בימינו אמן.
