בכל שנה היא חוזרת, השאלה הזאת: יום העצמאות ויום הזיכרון צמודים - זה נכון? או שאולי זה לא מתאים? להשאיר ככה ביחד? או שאולי הגיע הזמן להפריד?
ואם יש שאלה, הרי יש גם סיבה. זה נראה קצת צורם, המעבר הזה מיום של אבל מדיני קשה לשמחה גורפת - ועוד שמחה כל כך גשמית. מוזיקה צוהלת קצבית בכל במה, צהלות והטחות פטישים, קצף וזיקוקים, והכי הרבה - בשר על האש. וכל המרבה...
אבל אני חושבת שהחיבור הזה נותן את הכוח ליום העצמאות. החיבור הזה נותן כוח גם ליום הזיכרון לחללי צה"ל. החיבור הזה, הוא הנותן את הכוח לעם ישראל.
זוכרים ככה כולנו עם המשפחות. כולם זוכרים וכואבים. כי היום שמגיע אחר כך – יום העצמאות – מזכיר לנו את החללים שנפלו על קידוש הארץ. ככה זוכרים למה.
מצוות הזכירה חשובה מאוד ביהדות. גם ביום החתונה, היום השמח כל כך הזה, שוברים כוס לזכר חורבן בית המקדש, ויש הנוהגים עוד מנהגים. אין להתרכז בשמחה לבד. תמיד יש לזכור גם את החורבן.
וכך גם ביום העצמאות, יום בו עם ישראל היה מפורד, מפוזר ונרדף, זכה לבית משלו, לעצמאות. לא ייתכן שתהיה שמחת העצמאות ללא זכרון הנופלים שנפלו על קידוש הארץ הזאת. לא ייתכן שלא יהיה זיכרון לכל המלחמות על הארץ, לכל הפיגועים, לכל הקשיים. וזאת לאחר היסטוריה של רדיפות וסבל בכל מקום.
והנה הוכרזה הקמת המדינה, הוכרזה עצמאות המדינה. האם נחגוג בלא לזכור את מי שנפל על ביטחונה? האם נתרכז רק בפטישים ובבשרים ונשמח בזיקוקים?
לא שוכחים אולי קשה זה המעבר – או האין מעבר - ההחלקה הישירה לעבר שמחת העצמאות. רגע כאבנו – והנה אנחנו שמחים. אבל מנגד זה מזכיר לנו כמה דם נשפך כדי שנוכל לשמוח במדינה הזאת. כמה כאב עד הגיענו לרגע הזה.
יום הזיכרון מסתיים ביום של חגיגות העצמאות. וזה נראה קצת צורם, מוזר וכואב – הנה סיימנו לבכות, בואו נשמח. ונשכח. אבל אנחנו לא שוכחים. אנחנו זוכרים את הסיבה לאותו מוות, לאותו איבוד חיים. ארץ ישראל נקנית בייסורים ובדם.
כל עם ישראל מתייחד עם הנופלים ביום הזיכרון. כולנו עם המשפחות הכואבות. כולנו ביחד זוכרים וכואבים. וכך לתוך שמחת העצמאות זוחל גם הכאב הזה. חבל שלא זכו להיות פה במה שנחגג. בזכותם.
