גם אם יכעיסו ויקוממו אתכם דברים אלה, הנכתבים בערב יום הזיכרון עצמו, אין בדעתי להתנצל עליהם, כלל וכלל. האמת חייבת להיאמר, כמו-גם להיכתב. הקונצנזוס הרגשי הקיים בישראל סביב יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, אינו דומה ואינו שווה, כלל וכלל לקונצנזוס הרגשי הקיים בישראל סביב יום השואה והגבורה.
יתר על כן. מרהיב אני עוז בנפשי לכתוב דברים קשים אלה ולקבוע, כי מהות הכאב, הצער, האבדן והאבל, המאפיינים את יהודי אשכנז, המזדהים בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם עם הטרגדיה שבשואה, לא ניתן לומר ולקבוע זאת בוודאות על כלל היהודים, שאינם ממוצא אשכנזי, במדינת-ישראל וחוצה לה.
ערב יום השואה ישב בישיבת עבודה במשרדי לקוח בן עדות-המזרח והבחין בכרזה של המוזיאון לאמנות ישארלית, ברמת-גן שפורסמה בשעתו בעקבות תערוכה בה השתתפתי במהלכה הוצגו על קירות המוזיאון שירי שואה משלי שנכתבו בעקבות ביקור במחנות הריכוז, העבודה וההשמדה, ברחבי פולין, גרמניה ואוסטריה.
"אתה יודע", אמר לי אותו לקוח, ספק בבדיחות-הדעת, ספק כמבקש להוביל אמירה, "לנו המרוקאים, יש את המימונה ולכם, האשכנזים, יש את יום השואה". לפני שהספקתי להגיב לאמירה פוגעת, מבדלת ומקוממת זו, פטר אותי אותו לקוח בהינף יד של ביטול, הוסיף ואמר: "סתם. סתם התבדחתי לי על חשבונך. אל תהיה לי כזה רגיש פתאום". אין אני מאמין באמירות ובבדיחות, "הנשלפות מן השרוול, סתם כך". מאחורי כל אמירה ומאחורי כל בדיחה, עומדים יסודות של אמת, המגלמים ומשקפים אמת חיים מסוימת המועברת בדרך של הומור. אולי לצורך ריכוך הדברים, מראש, אולי כדי לעמעם את יסוד ההפתעה ואולי בשל כל שיקול נוסף ואחר. יסוד של אמת יש בדברים, לטעמי, באופן וודאי.
איני אנתרופולוג ואף איני סוציולוג במקצועי, אולם גם אדם מן השורה הניחן בעין בוחנת יכול להבחין, כי האבל הכללי ביום הזיכרון, הינו אבל כבד, הודק ומלכד סביבו את החברה הישראלית, יותר מאשר האבל ביום השואה שאינו בהכרח אבל קולקטיבי כמו האבל שחשים תושבי ישראל ביום הזיכרון. עצם העובדה, כי השואה התרחשה, במרביתה בארצות אירופה, הבלקן ולא במרבית ארצות אסיה או במדינות הידועות בזיקתן לאיסלאם או פאן-ערביזם, הביאה לכך כי מרבית היהודים שהתגוררו במדינות אלה לא נחשפו, באופן ישיר לשואה, לתוצאותיה ולהשפעותיה היומיומיות.
למעט חלק מיהודי לוב שבה הוחמרו חוקי הגזע עקב כריתת ברית הציר בין גרמניה לאיטליה, לא חשו יהודי המזרח והמגרב בהשפעת השואה עליהם, בעת שזו התרחשה, בפועל ולמעשה, בארצות אירופה, הבלקןם ושאר המדינות אליהם הגיעו כוחותיהם של הגרמנים. בשנת 1942 נשלח יהודי מחוז קירינאיקה שבלוב למחנה ריכוז במחוז טריפוליטניה, מירב כוח העבודה של הקהילה בטריפולי נשלח למחנות עבודה בכפייה, יהודים בעלי נתינות של מדינות אויב הוגלו וכל יתר הקהילה סבלה מחוקים גזעניים אשר פגעו קשה במעמדם הכלכלי והחברתי. באמצע שנת 1942 החל מושל לוב להוציא צווים המחמירים את החקיקה הגזענית. ליהודים נאסר לבצע עסקות נדל"ן מחוץ לקהילה, נאסר סחר חוץ, נאסר לפרסם חומר שאינו בתחום הדתי ועוד. למעט יהודי לוב כמעט לא הורגשה השפעת השואה במזרח-התיכון, כמו-גם באפריקה.
כישלונו הצבאי של הגנרל-פלדמרשל הגרמני, ארווין אויגן יוהנס רומל, שפיקד על הכוחות הגרמניים והאיטלקיים שפלשו לצפון-אפריקה, במדבר המערבי אל מול המפקד הבריטי, לוטננט גנרל, ברנרד מונטגומרי, בשני קרבות שהתקיימו באל-עלמיין, מנעו חדירת הגרמנים לאפריקה והסתיים בנסיגה לתוניסיה. כך לא יכלו כוחות הס"ס ואחרים להיכנס בעקבות הצבא הגרמני, לרכז את היהודים באפריקה ובמזרח-התיכון במחנות ריכוז, עבודה והשמדה. כך נחסכה הזוועה - ובמקביל החשיפה הרגשית הישירה - והמפגש עם אימי השואה מיהודי אפריקה, הודו, המגרב, המזרח-התיכון ושאר ארצות בהם נכשלו הגרמנים מן הבחינה הצבאית.
עתה, שעה שמצויים אנו תקופה של קרוב ל-70 שנה מאז סיום מלחמת העולם השנייה וכנגזרת מכך תום השואה נשאלת השאלה המתבקשת כלום אין חייב משרד החינוך להיערך מחדש, בכל הקשור להנחלת תודעת וזכר השואה לצעירים שבאו מבתים המנוערים מכל קשר רגשי שהוא לשואה. שינוי ספרי הלימוד והדגשת היותה של השואה ניסיון השמדה המוני של עם-ישראל, תוך הצמדת הקיום היומיומי העכשווי בישראל אל מול סכנת שואה אפשרית בעתיד, תיצור קונצנזוס לאומי לנושא השואה שאינו, לצערי, מנת נחלתם הרגשית וההזדהותית של כל תושבי ישראל בשל מכלול הסיבות המפורטות ברשימה זו. תיקון חשיבתי וחינוכי זה נדרש במהרה וקודם לאירועי יום השואה הבא.
