מוקש - מציל חיים

"מבצע קדש" - 1956

במבצע קדש הייתי סמל מחלקה ביחידת הסיור של השריון, יחידה 135, לאחר שסיימתי קורס סיירים. לחמנו באזור סכר הרואפה (מוצב מצרי גדול שנכבש ע"י פלוגת השריון של סרן משה בריל), התמילה ועיקר תפקידנו היה להוביל ולנווט את יחידות השריון אל יעדיהן, לאבטח את צירי התנועה, לצפות, להתריע ולדאוג לאגפים מפני הפתעה. בסיום הקרבות המשכנו בתפקידי סיור אבטחה ותצפיות באזור סיני הדרומי בעיקר. מחנה הקבע של היחידה היה ברפיח, משם יצאנו למשימות יומיות או שבועיות.

מיפוי צירי התנועה בסיני

במסגרת מיפוי סיני קיבלתי הוראה לצאת בראש יחידת סיירים בתוספת סמל מודיעין וצלם ממפקדת אמ"ן, כדי לצלם ולסמן את צירי התנועה האפשריים בסיני, בחלוקה לשריון רכב על גלגלים ורכב על זחלים. שלושה שבועות נסעתי לאורך ולרוחב סיני (כמובן גם מנזר סנט-קתרינה), בין הרים וגבעות ושבטי הבדואים כאשר הצלם מצלם ומנציח וסמל המודיעין רושם וחותם. לקראת ההכנות של מלחמת ששת הימים נקראתי לפתע למטה של אמ"ן, הראו לי התמונות מהסיור בסיני ב-56 וחקרו אותי על המפות הנתיבים וכושר התנועה של יחידות בשטח. כאשר פרצה המלחמה וראיתי את תנועת יחידות צה"ל שדוהרות בסיני בצירים שסימנתי, שמחתי שמילאתי נכונה את משימתי שנראתה לי בתחילה כטיול מעניין בסיני.

מוקש מציל חיים

במסגרת הסיורים עם יחידה 135, חזרנו יום אחד מסיור מבצעי חזרה למחנה הקבע ברפיח. כדי לקצר את הדרך, חתכנו דרך וואדי יפה רחב ידיים. לאחר נסיעה של כ-10 דקות בוואדי, היה פתאום פיצוץ חזק מתחת לגלגל מצד ימין של הקומנדקר, עליו ישבתי ליד הנהג. הגלגל התפוצץ ברעש וכל השיירה אחרי נעצרה לפתע. כשהתפזר העשן, הסתכלנו סביבנו, וחשכו עניינו, נסענו בטור בשדה מוקשים, בין שתי שורות של מוקשים נגד רכב, כשביניהם פזורים מוקשים נגד אדם.

מוקש פלסטי - 5 ק"ג שלא התפוצץ

כשנרגעו הרוחות, התברר שהנוקר במוקש הופעל מהלחץ, אך החומר הפלסטי לא הופעל בשל תקלה, רטיבות או..... בכל אופן המזל פעל לטובתי ולטובת יתר חיילי הקומנדקר ואולי השורה כולה, שהרי הייתה יכולה להיות תגובת שרשרת מסוכנת. לא צריך להיות מומחה גדול לחבלה כדי להבין שחומר פלסטי של 5 ק"ג שמתפוצץ, לא היה משאיר סיכוי גדול ליושבי הרכב. מסקנה - לפעמים "ניצוץ" של מזל יוכל לשנות חיים וגורלות.

אירועים שמשנים גורלות וחיים

לפעמים זרם החיים מכוון את גורל האדם, בלי ידיעתו. יש והגורל מאיר פנים ויש והגורל מתאכזר ואיך אנו נדע במה לבחור ובאיזה דרך נלך.

להלן כמה מן האירועים ששינו גורלות וחיים

• בתקופה שהייתי מדריך בקורס קציני שריון (במחנה צבאי גדול בדרום), שירתה באותו מחנה ביחידה אחרת, חיילת מהמחזור שלי בבית-הספר ומאותו הכפר. באופן טבעי נפגשנו מדי פעם והלכנו לבלות בערבים בעיקר לקולנוע הגדול שהיה במחנה. באחד הימים, קבענו ללכת לסרט, אבל בגלל משימה שהוטלה עלי בקורס, נאלצתי לבטל את הפגישה. החיילת החליטה ללכת לבקר את חברתה ליחידה שהייתה באותו לילה בתורנות במחנה. היא הגיעה למשרד של קצין תורן, שם הייתה חברתה והקצין הצעיר בדרגת סג"מ, רצה "להשוויץ" להתרברב, למצוא חן, לחזר, בקיצור הראה להן כיצד הוא שולף את האקדח במיומנות כמו בסרטים. התוצאה - נפלט כדור שפגע בחיילת מהמחזור שלי בעמוד השדרה והיא נשארה משותקת בחלק הגוף התחתון. הקצין כמובן נשפט, העונש היה לא קשה ולא פרופורציונלי לתוצאות ולא מידתי. במשך תקופה ארוכה (שנים), הייתה לי הרגשה לא נוחה ולא שקטה בנושא. כעבור שנים רבות, פגשתי שוב את הנערה/אישה שהפכה בינתיים לפרקליטה מצליחה ועורכת דין מוערכת. היא מעולם לא קשרה אותי לאירוע, אבל בכל פעם שאני רואה נערה צעירה בכיסא גלגליים, זה מזכיר לי את המקרה ואת התוצאה.

• תקופה מסוימת הייתי מדריך חי"ר בקורס טירונות. בשלב מתקדם של לוחם רובעי בסיור של ירי במטרות תוך כיוון ירי נכון, בשלב ראשון אימון על יבש. האימון על יבש, כלל שימוש בכדורים עקרים עשויים מעץ, שנתנו התחושה של כדור אך ללא הירי וחומר הנפץ. האימון התנהל בכך שהמדריכים שכבו במרחק מול החיילים וראו דרך דיסקית עם חור, את כיוון הירי הנכון או השגוי. באחד התרגילים הנ"ל תוך כדי אימון, נורה מאחד הרובים כדור, שנכנס בטעות לקופסת האימונים, פגע במדריך ששכב לידי די צמוד, ישר בראש והוא נהרג במקום. שנים רבות לאחר מכן, כשהייתי בשיעור בפקולטה למשפטים בירושלים, אצל פרופ' קרפלוס, ראש המכון הפתולוגי באבו-כביר, הוא הסביר וניתח מקרים של תאונות אימונים בעזרת שקופיות והעלה פתאום את תמונת המדריך שנורה על-ידי. ההלם היה גדול, הכאב חזר והראה פעם נוספת, איך הגורל יכול להתאכזר מחד ולהציל מאידך.

• חופשה ואיחור מצילי חיים (מזל או גורל) - יש הרבה סיפורים מן החיים, על אנשים שמאחרים ומתברר שחייהם ניצלו או התחלפו במשמרת או בתרגיל וזכו מן ההפקר. אחד מהמקרים האלה הוא הסיפור הבא: בתקופה שהייתי מדריך בקורס רובאי מתקדם, באזור בית ג'וברין, נקבע תרגיל של התקפה מחלקתית על מוצב אויב, באש חיה, בסיוע אש מקלעים ומרגמות - ליום א' בשבוע בבוקר. מאחר שיצאתי לחופשת שבת (לפי התור), ולא הייתי יכול להגיע לאזור בשעה היעודה בטרמפים, ביקשתי ממדריך שנשאר שבת להחליף אותי בתרגיל. הוא הסכים ללא היסוס והתרגיל יצא לדרך כמתוכנן. אלא בשל טעות אנוש או רשלנות או אי מילואי הוראות בטיחות, המדריך שהחליף אותי נורה ונהרג מאש הסיוע בתרגיל. מזל או גורל?.

לסיום, אוכל לומר, שאמנם היו עוד מספר מקרים שבהם החיים היו תלויים על בלימה, אם כתוצאה מפליטות כדורים, משחקים אסורים בנשק, נהיגה בעייפות גבוהה, מארבים שהשתבשו באזורים כמו בית ג'וברין, שבהם פעלו מסתננים ופדאינים (לפני חיזבאללה וחמס), על אזור שנקרא "דרך טכסס", בשל ריבוי התקפות והיריות באזור. לכן כפי שציינתי לעיל, האמונה חזרה אלי אבל נשארתי חרד - לקרובים לי ביותר, לערכים של צה"ל והחברה, לדמוקרטיה, הציונות ולמדינה.