את מי זוכרים ביום הזיכרון

לאחר יום הזיכרון ויום העצמאות, אני רוצה לדון בנושא רגיש וחשוב. מחמת חשיבותו, אסור שלא לדון בו; מחמת רגישותו, צריך לעשות זאת בזהירות. את מי בדיוק אנחנו זוכרים ביום הזיכרון? בשנת תשי"ג (1953) החלו לציין בערב יום העצמאות את "יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות". כשרבו המלחמות, השתנה שמו של היום כך שיציין את כל "חללי מערכות ישראל". בתשמ"ז (1987) שינו את ההגדרה הכללית של חללי צה"ל (לא רק לעניין הזיכרון), כך שתקיף כמעט כל חייל שנפטר בזמן שירותו הצבאי - כולל מי שנהרג בתאונת דרכים או התאבד. בשנת תשנ"ח (1998), עם התגברות הטרור הפלשתיני, הכלילו ביום הזיכרון גם את "נפגעי פעולות האיבה". בשנת תשע"ב (2012) הודיע שר הביטחון כי בתפילת ה"יזכור" שביום הזיכרון יציינו גם את הרוגי שירות בתי הסוהר. "חוק יום הזיכרון" נפתח במילים אלו: "ד' באייר הוא יום זכרון גבורה ללוחמי צה"ל שנתנו נפשם על הבטחת קיומה של מדינת ישראל". המשפט הזה כבר מזמן אינו מדויק: יום הזיכרון כמעט לעולם אינו חל בד' באייר, והוא אינו מציין רק את הלוחמים שמסרו נפשם למען המדינה. הוא מציין ישראלים שנהרגו בנסיבות ציבוריות-לאומיות, וזה כבר משהו אחר לגמרי. חלק מהשינויים שתיארנו הם מובָנים ומוצדקים, וחלקם אולי פחות. כך או כך, הצטברות השינויים הללו יצרה מהפך באופיו של יום הזיכרון. המהפך הזה כמעט שלא נידון בשיח הציבורי בישראל; פשוט החלקנו אליו. אבי ז"ל נפטר מסרטן. הוא נשא את שמו של דוֹדוֹ הי"ד, שנהרג במלחמת השחרור. אפשר היה לטעון: למה את הדוֹד מציינים ביום הזיכרון ואת אבי לא? מותו של אבי לא היה פחות טרגי ומכאיב ממותו של דוֹדוֹ. אפשר אף לומר שאבי מת בזמן שהיה עסוק בשליחותו החינוכית-לאומית, בהכשרת המורים של הדור הבא. אפשר גם להוסיף ולומר שהוא נפל במערכה על בטחונה הבריאותי של מדינת ישראל, במסגרת מאבקה למען הדברת הסרטן, ובכלל - למען רפואה ציבורית טובה יותר! אבל אלו רק מילים. ברור שאין שום טעם בזיכרון ממלכתי להרוגי מחלות קשות. אבי ז"ל נפטר למשפחתו-משפחתנו, בשעה שדוֹדוֹ הי"ד נהרג בשליחות עַמוֹ ולמענו. אומרים לנו: אסור להפלות בין דם לדם. הטיעון הזה הוא דמגוגיה. כל המתים יקרים, וכל המיתות מלאות יגון. אבל יש לנו חוב לאומי מיוחד כלפי אלו שמסרו נפשם להגנתנו. אנחנו חייבים להם חשיבה מחודשת על אופיו של יום הזיכרון.