כל מה שרקוב בפוליטיקה ובחברה האמריקניות התנקז (יום ד', 17.4.13) לדיון אחד בסנאט. שוחד כמעט גלוי, סחיטה ממש גלויה, שמרנות מאובנת - כל אלו חברו והכשילו ניסיון להטיל מגבלות כלשהן על אחזקת נשק. דמם של אלפי קורבנות חפים מפשע, הנרצחים מדי שנה בכלי נשק שכל אמריקני - פושע ומטורף ככל שיהיה - יכול להשיג, לא היה חזק דיו כדי להתגבר על הריקבון.
אחרי הטבח בתלמידי בית הספר בקונטיקט לפני ארבעה חודשים, החל הנשיא
ברק אובמה לקדם בקונגרס רפורמה שתמנע מכירת רובי סער ומחסניות גדולות לאזרחים, בנימוק שאזרחים אינם זקוקים לכלי נשק אוטומטיים. אבל אז נתקל אובמה באיגוד הרובאים האמריקני (NRA), אחת השדולות החזקות ביותר בוושינגטון.
תיקון משנת 1789 לאיגוד הזה יש טענה אחת מרכזית: הזכות לשאת נשק קבועה בתיקון השני לחוקה, אחד מעשרת התיקונים הידועים בשם "מגילת הזכויות", ואשר הוכנסו לחוקה בשנת 1789, שנתיים לאחר אישורה. כמה מזכויות אלו הן בסיסיות ביותר בכל חברה דמוקרטית, כמו
חופש הביטוי, הזכות להתכנסות והזכות להימנע מהפללה עצמית.
ואולם, בעוד זכויות אלו הן נצחיות, הזכות לשאת נשק נולדה מנסיבות מאוד נקודתיות: שמירת העצמאות החדשה והשברירית אל מול האימפריה הבריטית, שסירבה במשך שנים רבות להכיר במציאות החדשה שנוצרה בצפון אמריקה. אבל אפילו הילד הבור ביותר בארה"ב - ויש לא מעטים כאלו - יודע היטב ששתי המדינות האנגלו-סכסיות הגדולות בעולם הן כיום בעלות ברית קרובות, אשר הקיזו במשותף את דמן בשתי מלחמות עולם. כלומר: הסיבה לתיקון הזה כבר אינה קיימת לפחות 100 שנה.
חוץ מזה, כדאי לקרוא היטב את לשונו של התיקון: "מאחר שמליציה ערוכה היטב נחוצה לבטחונה של מדינה חופשית, אין להפר זכותם של בני אדם להחזיק נשק ולשאתו". כלומר: מדובר על נשק שנועד להגן על המדינה, ולא על נשק הנמכר לכל דיכפין. הלשון ברורה ביותר, וגם היא תומכת בטענה שיש לראות את התיקון על-רקע זמנו ונסיבותיו, ולהסיק שאין לו מקום במדינה מודרנית; שהרי אם נלך לפי הפרשנות הצרה של התיקון, אפשר יהיה להצדיק באמצעותו גם הקמה של צבא פרטי.
קונים את הפוליטיקאים אלא שהמציאות אינה יכולה להתמודד עם השמרנות האמריקנית, היא אינה יכולה להתמודד עם השחיתות הפוליטית האמריקנית, והיא בוודאי שאינה יכולה להתמודד עם שתיהן יחדיו. וזאת לדעת: החברה האמריקנית היא מהשמרניות ביותר בעולם. קחו לדוגמה את ההתעקשות על שטרות כסף שכולם באותו צבע ובאותו גודל, ואת העובדה שעד לפני שנים אחדות המטבע הגדול ביותר היה של רבע דולר. או את החשיבות העצומה שמייחסים האמריקנים לטוהר חיי המשפחה של מנהיגיהם.
שמרנות זו היא מהגורמים העיקריים לכך שהחוקה האמריקנית עברה פחות מ-40 תיקונים במשך למעלה מ-220 שנה, כאשר כאמור עשרה מהם הוכנסו כמעט מיד (לצד העובדה שהמנגנון להכנסת תיקונים הוא מסורבל ביותר). וכך, אותו תיקון שני מפורסם - שכאמור אין לו כיום כל זכות קיום - נותר על-כנו.
זה לא היה נורא כל כך, אלמלא הצטרפה כאן השחיתות האוכלת בכל פה בפוליטיקה האמריקנית. תרומות של שדולות חזקות, שמאחוריהן עומדים אינטרסים כלכליים רבי-עוצמה, ניתנות לפוליטיקאים בריש גלי וללא כל בושה והסתייגות. בעוד שאצלנו יש מגבלות חמורות על גובה התרומות, בארה"ב יכול כל מועמד לנשיאות ולקונגרס לקבל סכומים ללא כל הגבלה. ממש כך: על השולחן, בגלוי, בלי שום בושה ובוודאי בלי שמישהו יחשוב שמשהו פה לא תקין. המצב הוא כה אבסורדי, עד שבעבר נמצא מי שריכז את התרומות למועמדים לנשיאות בספר ששמו היה Buying of the President. חד וחלק.
תרשו לנו להיות ספקנים נחזור לנושא הגבלת מכירת הנשק. עד מהרה התברר לאובמה, שאין לו סיכוי להעביר את הרפורמה שלו, כי יותר מדי סנאטורים חוששים מנקמתו של ה-NRA. אל תיבהלו: הרובאים לא היו צריכים לשלוף שום נשק; הם פשוט הוציאו מהכיס את פנקסי הצ'קים והבהירו שמי שיתמוך ברפורמה - ימצא מולו בבחירות הבאות מועמד שייהנה מסיוע פיננסי אדיר. הרמז הספיק.
אובמה הסכים לתמוך ברפורמה מינימלית, אשר תחייב לערוך בדיקות רקע של רוכשי נשק באינטרנט ובירידי נשק, כמקובל כיום בחנויות נשק (ולא שהבדיקה הזו מעמיקה מדי, ובכל מקרה הרי אפשר לעקוף אותה באמצעות רכישות במקומות אחרים). אבל ה-NRA לא היה מוכן לשמוע אפילו על זה, וניצל עוד פגם אידיוטי בפוליטיקה האמריקנית - הפעם פגם פרוצדורלי.
בסנאט הסתמן רוב לרפורמה הקטנה: 54 סנאטורים עמדו לתמוך בה לעומת 45 בלבד שהתנגדו. אבל בהעדר רוב של 60 סנאטורים, יכולים המתנגדים לפצוח בפיליבסטר אינסופי, לנאום ללא הפסק ולמנוע את ההצבעה. למה? ככה. עוד נוהל שמרני, שהשד יודע מהיכן בא ומה מטרתו. מכל מקום, השורה התחתונה הייתה שההצבעה לא התקיימה ואובמה נאלץ להסתפק בהבטחה שהמערכה לא תמה. תרשו לנו להיות ספקנים; יותר סביר להניח שהשחיתות, השמרנות והצביעות ימשיכו לחגוג.
