עברנו (יחסית בשלום) את ימי הזיכרון ואת יום העצמאות וכמו בכל שנה, גם השנה ראיתי רשימות מִכּוֹתבים שונים המעלים תהיות בדבר הסמיכות שבין ימי הזיכרון והעצמאות, וגם מעט התייחסות לתכנים של הימים האלה. באופן אישי, החלטתי במודע להימנע השנה מהתייחסות מקדימה לימים אלו; אבל כעת, במבט לאחור, דומני שאפשר להפיק תועלת מהתבוננות במשמעותם של ימים אלו לאור פרשות השבוע שנקרא בשבת זו, העוקבת לאותם ימים. ורק עוד הקדמה קטנה לפני כן, בעבר כתבתי לא מעט בנושא זה והכיוון הכללי היה שלילה די גורפת של התכנים הממלאים ימים אלו, ובמידה לא מעטה גם שלילה של התשתית הרעיונית המונחת בבסיסם. בכללות, טענתי כי בימי הזיכרון אנחנו מתמקדים בעבר ובעצם מחטטים בפצעים כואבים ללא תועלת, בעוד ביום העצמאות אנחנו נהנים (???) מההווה בלי לשאת מבט אל העתיד.
כאמור, השנה חלו יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות בשבוע שבו קוראים את הפרשות "אחרי מות" ו"קדושים" ביחד. הפרשה הראשונה פותחת כך (ויקרא ט"ז): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה', וַיָּמֻתוּ. הפתיחה הזאת של הפרשה שקוראים בסוף השבוע מתאימה מאוד ליום הזיכרון שחל בתחילתו, כי הרי כל מהותו של יום הזיכרון היא התייחסות שבאה כתוצאה מ"אחרי מות". ההבדל הוא רק ב"בכן", במסקנה שיש להסיק "אחרי מות". בפרשת השבוע המסקנה המיידית היא: [ב] (...) דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת. ממש מזכיר את הקלישאה "במותם ציוו לנו את החיים" רק שכאן מדובר בלקח מעשי ולא בקלישאה. מות בני אהרון היה תוצאה של בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה' שלא על-פי הסדר הנכון והלקח מכך הוא שיש להקפיד מאוד על הסדר.
אבל לכאורה, הלקח הזה נכון רק לאהרון ובניו, המשרתים בקודש, מה זה נוגע לכל אחד ואחת מאתנו? ובכן, כמו בני אהרון, גם כל יהודי שואף להתעלות מעלה-מעלה וכך צריך להיות, אלא שחייב להיות יעד ברור לשאיפה הזאת וגם גבולות שאותם לא פורצים. היעד שמציבה לנו התורה בשתי פרשות השבוע שנקרא השבת, מוגדר במדויק בראש הפרשה השנייה (ויקרא י"ט): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. קְדֹשִׁים תִּהְיוּ זה היעד שעלינו לחתור אליו, והתורה קובעת שהיעד הזה מתאים לכל יהודי ויהודייה; איך אני יודע? הנה ציטוט מהמדרש, שמובא בפירוש רש"י: דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. מלמד שהפרשה נאמרה בְּהַקְהֵל; ומפני מה נאמרה בהקהל – מפני שרוב גופי תורה תלויים בה. העובדה שהפרשה נאמרה בְּהַקְהֵל, במעמד כל העם, מלמדת שההוראות בה שייכות לכולם.
טוב, היעד נתון, אבל צריכים עוד לברר מה פירוש המושג הזה 'קדושה'. רש"י מפרש: הֱווּ פּרושים מן העריות ומן העבירה. כלומר "קדושה" פירושה פרישות מעבירות בכלל ומאיסורי עריות בפרט. אפשר לומר שרש"י מבסס את פירושו על העובדה שהאיסורים האלה כתובים בפרשה הקודמת, בסמוך לציווי "קדושים תהיו". אבל הרמב"ן טוען כנגדו כי לקדושה לא מגיעים רק על-ידי פרישה מאיסורי תורה מפורשים; פרישה כזאת, אולי תספיק כדי להיות יהודי. כדי לזכות לקדושה – צריכה להיות "פרישה מן המותרות" מדברים שמותרים על-פי התורה, אבל הם מיותרים ואינם מוסיפים לעבודת ה' של היהודי. כך או אחרת, בין אם פרישה מאיסורים ובין אם ממותרות, שניהם מסכימים על כך ש"קדושה" פירושה "פרישות" או הִבָּדְלוּת מעניינים הסותרים לדבקות בה' יתברך.
אז לפי התורה בכלל ופרשות השבוע בפרט, היעד של כל אחד ואחת מאתנו כיהודים הוא: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. והיעד הזה שייך לכל יהודי, לא רק לאנשי מעלה לכאורה, שאין להם קשר לפיתויי העולם הזה וכל ימיהם עסקו ועוסקים בעבודת ה'; שעל כן הפרשה הזאת נאמרה בְּהַקְהֵל, במעמד כל העם. והנימוק להתקדשות הנדרשת מאתנו הוא: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. מה שבאמת מבטיח כי כל יהודי יוכל להתקדש, שכן ה' יתברך שאנחנו מכנים אותו "הקדוש ברוך הוא" כי אין לנו שום דרך אחרת לתאר אותו, כל שכן שאיננו יכולים להגדיר אותו, הוא המצווה ונותן לנו את הכוחות הדרושים לעמוד במשימה הזאת של התקדשות. וההתקדשות של יהודי למטה, מהווה עדות לקדושתו העליונה יתברך.
מיקוד אישי ומיקוד לאומי עד כאן דיברנו על התקדשות של יהודי כפרט, שזהו היעד שהתורה מציבה לנו, אלא שהיעד הזה הוא לא רק היעד של יהודים כפרטים, הוא גם היעד שלנו כעם. הרי לא פעם בעבר ציטטנו את הפסוק שנאמר לנו למרגלות הר סיני לפני קבלת התורה (שמות י"ט): [ו] וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ (...). וכנ"ל, גוֹי קָדוֹשׁ פירושו עם נבדל; כי כעם, אנחנו אמורים להיות נבדלים מכל העמים, זוהי שליחותנו ותכלית קיומנו בעולם בלי קשר לשאלה היכן אנחנו נמצאים, אם בארץ ישראל או במקום אחר. נזכיר שאנחנו מדברים על יום העצמאות של מדינת היהודים שאותו חגגנו השבוע, מדינה שלא במקרה היא נמצאת בארץ ישראל המכונה "ארץ הקודש" וכך מכנים אותה אפילו גויים שאין להם קשר לקדושה הזאת. המציאות הזאת מחייבת את ההתבוננות הנ"ל, כולל ניסיון להציע תשובה ישרה לשאלה "מה אנחנו עושים פה בכלל"?
כאמור, התוכן שהתקבל פה ליום העצמאות שלנו, כולל אך ורק שמחה על ההווה, על העובדה שסוף סוף אנחנו "עם חופשי בארצנו". נניח שזה כך, אז מה התועלת, מה זה מוסיף לנו מבחינה ערכית? וכאן עולה בדעתי רעיון שלא חשבתי עליו עד היום בסגנון הזה, הסבר לסמיכות של ימי הזיכרון ליום העצמאות. הרי המדינה קמה על חורבות השואה הנוראה וגם לאחרונה נשמעו אמירות בסגנון של "אם הייתה לנו מדינה, לא הייתה שואה". אינני יודע אם ראוי להתווכח על הקביעה הזאת, כי בעיני היא נראית תלושה לגמרי, חסרת כל היגיון; שהרי רק במדינת ישראל, שבה, דומני, חי רובו של העם היהודי, רק בה היהודים מאוימים בהשמדה ר"ל. אז לא נתווכח עם האמירה הזאת, רק נתייחס להשפעתה האפשרית על יחסם של יהודים ליום הזה; דומה שלא נהיה רחוקים מן האמת אם נאמר שרבים חוגגים ביום הזה את התרחקותם מהשנאה שחוו בחו"ל.
שבוע לפני יום העצמאות זוכרים ומזכירים את קדושי השואה הי"ד ויום אחד לפני זוכרים את הקדושים שנפלו על הגנת היהודים בארץ ישראל. וכשמגיע יום העצמאות על-רקע הזיכרונות הנ"ל, יש לנו לכאורה סיבה טובה לחגוג, את עצם העובדה שאנחנו חיים ועוד רחוק משונאי היהודים. נתעלם מהשאלה אם זהו תוכן מספיק לחגיגות, כי ברמת הפרט יתכנו דעות שונות וזה בסדר; אבל בהיבט הלאומי השאלה בעינה עומדת, מהי התכלית של היותנו דווקא בארץ ישראל. הרי גם למי שזוכרים את שנאת היהודים של העבר בחו"ל, יהיה קשה להתעלם משנאת היהודים שפוגשים פה בארץ, ועוד יותר יקשה להתעלם מהשנאה העצמית שמגיעה לכדי עידוד שמעניקים יהודים לרצח יהודים ר"ל.
ובכלל, "חג העצמאות" מעורר בזיכרון את "חג החירות". בעברית המדוברת, עצמאות זה שלא משועבדים לאף אחד וחירות כנ"ל. כלומר, הגדרה שלילית, מה לא; לא משועבדים ולא כפופים לשום זולת. אבל בלשון הקודש, חירות אינה מוגדרת בהגדרה שלילית בלבד, כי גם לחירות יש תכלית מוגדרת, חיובית, החירות לעבוד את ה' יתברך בלי הפרעות, החירות להזדהות עם היעד קְדֹשִׁים תִּהְיוּ ולחתור אליו בלי הפרעות מבחוץ. וזה בא דווקא אַחֲרֵי מוֹת, כי דווקא אז מעריכים יותר את החיים בעולם הזה. שכן כל עוד נמצאים כאן אפשר לעבוד את ה', לחתור לקדושה, מה שאי-אפשר לעשות אחרי שנפטרים מן העולם. זו הרי הייתה טעותם של בני אהרון, הם הגיעו אל הקדושה, אבל התנתקו מהעולם הזה ומתו. בכך הפסידו את האפשרות להמשיך לעבוד את ה' כנ"ל.
הינתקות מהעולם הזה, גם אם בקדושה, אינה הדרך; הדרך היא להחדיר את הקדושה בכל ענייני העולם וכמובן מאליו, את זה אפשר לעשות אך ורק כל עוד חיים בתוך העולם. לכן מצווה הקב"ה את משה שיזהיר את אהרון וידגיש בפניו את הגבולות, שלא יחרוג מהם חלילה וילך בדרכם של בניו. וזה נכון לכל אחד מאתנו כפרט וגם לנו כולנו כאומה. אנחנו אמורים להיות "עם קדוש" בתוך העולם הזה; כך נמלא את יעודנו בעולם ובדרך ממילא הגויים יכבדו אותנו, כי לזה הם מצפים מאתנו, שכן לזה הם זקוקים, שנאיר להם את הדרך. כל הזמן אנחנו מנסים להיות עם נורמלי, אבל הגויים אינם זקוקים לנו כעם נורמלי וגם הקב"ה לא. הוא קבע לנו יעד, להיות גוֹי קָדוֹשׁ, כזה שעצם קיומו מעיד על נוכחות ושלטון של הקדושה בעולם. וכשזה יהיה היעד שלנו, גם הגויים יעריצו אותנו.