זה או אנחנו או הם

1. שוב חוזרים על סיפור הנכבה, מייסרים אותנו על הקמת המדינה. "זה אבסורד" אמר ח"כ אחמד טיבי, "בזמן שנעקרו ערבים מהאדמות שלהם, מעלים יהודים במקומם בהפלגות מכל העולם". אכן אשמים אנחנו שנלחמנו על עצמאותנו ולא חיכינו לגרזני הפורעים. אשמים אנחנו שחזרנו אל ארץ אבותינו והיינו מוכנים לחלוק את כבשת הרש שלנו עם אבותיו של טיבי, שתגובתם הייתה הכרזת מלחמת דמים על היישוב העברי. אזור ילדותי במזרח פ"ת יושב על אדמות הכפר הערבי פג'ה, שהוקם בשנות ה-40 של המאה ה-19 בידי פלאחים מצרים. מקור השם בשיבוש מילה יוונית שמשמעותה "מעיינות", והוא מופיע במשנה עם עדויות לישיבת יהודים. הפלאחים המועטים הגיעו לאזור שומם והשתלטו על אדמות האזור. כשהגיעו ראשוני פ"ת ב-1878, מצא הכפר העני ברכה כלכלית בעבודה במושבה וממכירת האדמות שזכה בהן עשרות שנים קודם. זה לא מנע מאנשי פג'ה להתייחס אל השדות שמכרו ליהודים כאל שדותיהם. שוחחתי עם אמנון מלמוד, שגדל כילד בשנות ה-30 של המאה הקודמת ב"שכונת ירושלים", ששכנה ממזרח לכביש 40 על אדמות שנקנו מערביי פג'ה. הוא סיפר על התעמרות קבועה של אנשי הכפר בחקלאים היהודים. "הם היו מעלים את עדרי העיזים והכבשים שלהם על השדות שלנו". התלונות למשטרה הבריטית, סיפר לי מלמוד, לא הועילו. 2. עם כניסת הבריטים לארץ ישראל, החל הכפר לגדול. מ-200 נפש בתחילת שנות העשרים הגיעו לכ-1,500 נפש ערב הקמת המדינה. הגידול נבע בעיקר מהגירת מחפשי עבודה. במקביל, מאז מאורעות תרפ"א (1921) יצאו חוליות מפַגעים מהכפר, הניחו מטענים והשתתפו בפשיטות שוד ורצח ביישובים היהודיים. באפריל 1936 החל המרד הערבי הגדול, שלבד משביתות, כלל מעשי ביזה ורצח מרובים. באוגוסט הצטרפו ערביי פג'ה לחגיגה. עיתון "דבר" דיווח: "יריות רבות מעברים שונים הומטרו על סביבות פ"ת. זו הפעם הראשונה בימי המאורעות שהכפר פג'ה, המוקף אדמות יהודים, שולח אש על פ"ת. כדורי פג'ה הגיעו לקצה עין גנים, לשכונת הספרדים ולקיבוץ רודגס (כפר אברהם)". בספטמבר דיווח "דבר": "אמש בשמונה הציתו ערבים את הצריף האחרון בשכונת הבולגרים, על גבול הכפר הערבי פג'ה". העיתון סיפר שזה לא היה הניסיון הראשון. ועוד ועוד. במאי 1947 נרצחו אם ובתה בשכונה שגבלה בפג'ה ממערב. הרוצח הכיר את המשפחות הספרדיות שחיו בשכונה וזכה לאמונן. זהו ההסבר לקלות שבה הצליח לחדור לבית הקטן ולשחוט את שתי הנשים שבו. העקבות הובילו לכפר פג'ה וגבר החשש שעם הצלחת הפיגוע, תגבר המוטיבציה בקרב ערביי הכפר. ההגנה הטילה על הפלמ"ח לתפוס את הפורעים. בראש היחידה עמד שלמה מילר, הבן הראשון שנולד בקיבוץ גבעת השלושה (אז בפ"ת). היחידה פרצה לבית הקפה בכפר, שבו נצפו קודם אנשי הכנופיות. בפריצה נפגע מילר במצחו, פונה לביה"ח בילינסון ונפטר מפצעיו. חבלני הפלמ"ח פוצצו את בית הקפה הריק מיושביו. ב-30 בנובמבר 1947, יממה לאחר החלטת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית, הותקפו שני אוטובוסים של אגד סמוך לפג'ה. חלק מהעדויות קשרו את רוצח שתי היהודיות גם עם ההתקפה הזאת. מכל מקום, בפג'ה נורתה יריית הפתיחה של מלחמת העצמאות. 3. במהלך המלחמה ברחו חלק מתושבי הכפר, חלק נטשו ואלו שנותרו גורשו. 100 שנים לאחר שהגיעו הפלאחים המצרים, עזבו צאצאיהם את האזור. הכפר נהרס סופית בידי קק"ל. עם גלי העלייה הגדולים, נזקקה פ"ת לאדמות ליישב בהן עולים, פליטי חרב מארצות ערב ואירופה. שלטון מפא"י לא חשש לקרוא למקום "נווה כיבוש". כשהצדק ברור, גם כיבוש המולדת הוא מעשה צודק. עם השנים הפך "נווה כיבוש" ל"קריית יגאל אלון". על חורבות בית הקפה שבו נהרג שלמה מילר ז"ל, הוקם בשנות ה-50 מרכז קהילתי בשם "בית שלמה". הגעתי לשם באחד הערבים. עמדתי מול הפתח וניסיתי לשחזר בראשי את קולות הקרב של אז, עניין לא פשוט מול השכונה השלווה. בכל זאת, שנתיים עשיתי בחקר ההיסטוריה של שכונות פ"ת, עד שהאירועים שקראתי וגביתי עדויות על אודותיהם הפכו חלק מזיכרונותיי. כשפניתי ללכת, הסתובבתי ונתקפתי בהלם. מולי ניצב גל אבנים מוקף גדר. זה מה שנותר מפג'ה. אולי בית המוכתר, אולי מסגד הכפר ואולי שאריות בית הקפה שבו מצא שלמה מילר את מותו. דקות ארוכות עמדתי מסומר למקום ולא ידעתי את נפשי. בקושי ניתקתי עצמי מהמקום. כל הלילה תהיתי לפשר תגובתי הרגשית. כשעלה הבוקר הבנתי. כשעמדתי שם על גל האבנים החרב של פג'ה, היכתה ההיסטוריה בפניי וניערה אותי. לא דפים מהוהים מספרים ישנים, לא סיפורים מימי קדם - בדידי הווה עובדא, בי היה המעשה, כלומר בכולנו. מה שהיכה בי באותה שעת ערב מוקדמת היה ההכרה המחרידה שבמהלך הפוך של ההיסטוריה, יכול היה לעמוד היסטוריון ערבי ליד חורבות מה שהייתה פעם המושבה העברית הראשונה בארץ ישראל, ולתעד את ניסיונם הכושל של היהודים להיאחז במקום, ניסיון שבני עמו הערבים הצליחו לסכל בדם ואש ותמרות עשן. 4. שכן זה עומק סיפורה של מלחמת העצמאות: או אנחנו או הם. דרך ביניים לא צלחה. לו ניצחו ערביי הארץ, לו ניצחו אבותיו של אחמד טיבי, יושבי הארץ היהודים היו נשחטים. זה מה שתיכננו המנהיגות הפלשתינית ומדינות ערב: טיהור אתני באמצעות ג'נוסייד. מזכ"ל הליגה הערבית, עבד אל-רחמן עזאם פחה, הכריז ערב פלישת מדינות ערב: "זו תהיה מלחמת השמד וטבח רבתי, אשר ייזכר כמעשי הטבח של המונגולים והצלבנים". הוא הודיע לאבותיו של אחמד טיבי: "הכיבוש יהיה פשוט כטיול צבאי... עניין פשוט יהיה לזרוק את היהודים לים... עצת אחים נתונה לערביי א"י לעזוב את אדמתם ובתיהם ולשבת ישיבת ארעי במדינות אחיות שכנות, לבל יבואו תותחי הצבאות הערביים ויקצרו בהם קציר". האירוניה היא שמאז ועד היום נותרו הפליטים הפלשתינים כלי נשק במלחמה נגדנו. בכל העולם הועברו עשרות מיליוני פליטים והושבו במקומות חדשים, אבל מחנות הפלשתינים נותרו על תילם. זכר לחורבן. לא חורבנם, אלא תקוות חורבננו. אכן, יום ששוננו היה ליום אסונם.