אילולא ההאטה העולמית, היינו עלולים להתעורר בוקר אחד, למציאות שבה יוון היא חלום ורוד.
מקבץ קטן של כותרות כלכליות בבוקרו של יום שישי, 19.4.13, מספר את סיפור התקופה הזו, ערב המפלה הגדולה של הכלכלה הישראלית. זו לא יוון, זו לא ספרד, ואין קשר למיתון העולמי, מלבד הקשר ברור אחד. כל עוד השוק העולמי היה יציב, החגיגות בישראל נמשכו. למזלנו הגדול, הגיעה האטה בשוק העולמי, וקטעה את השוד הגדול של הקופה הישראלית.
- תמלוגי אוצרות הטבע: בעולם מקובל שיעור בין 20%-50%. בישראל בין 0%-12% בלבד;
- בין 2011-2008 נערכו 94 "תספורות", בסכום כולל של 21 מיליארד שקל;
- 72% מהאשראי בישראל ניתן ל-2% בלבד מהלווים (רק שותפי הבנקים הזוכים לתספורות);
- הגירעון הישראלי עומד על 50 מיליארד (כרגע), ועוד היד נטויה ושיעור הגירעון עולה.
סיפורי האשראי הבנקים הלוו כספים ציבוריים, שאינם שלהם, עם מעט מאוד בטוחות וכמעט ללא ערבויות. כאשר המשק נסק למעלה, הבועה הזו החזיקה מעמד. היום, הבנקים מבינים שהם על סף קריסה, עם מינופים עצומים שאין מאחוריהם ערך ממשי, ובעיקר לנוכח עסקות כושלות, של ישראלים עמוסי מזומנים שטסו לחו"ל ונעקצו עם נדל"ן, בנקאות ומסחר.
עכשיו, זה פוקר שקרנים, כאשר כולם יודעים שהסכומים שניתן לגבות מהווים שבריר קטן מן הסכומים העומדים לפירעון. חלק עברו למודל הישן של "הלוואות בלון" לצורך מיחזור חובות ודחיית הפירעון, וחלק מנסים לקחת את המעט שנשאר.
רקפת רוסק-עמינח ניסתה להציל משהו מהאימפריה הקורסת של דנקנר, ושלושת הבנקים המסחריים המתחרים בה על המעט שנשאר לא אהבו את המהלך העצמאי הזה. אם לא היה מדובר בתחרות בין הבנקים על המעט שאפשר להוציא מדנקנר, לעולם לא היינו יודעים על המהלך הזה.
למזלנו, עקרב נשאר עקרב, והוא עוקץ גם את משפחתו ואפילו את עצמו.
לרוע מזלנו, מגדל הקלפים הזה עומד להתמוטט וכולנו נשלם את המחיר.
למה דרושה הלאמה? מחד-גיסא, גם הלאמה כבר לא תועיל, משום שהבלון של הבנקאות הישראלית ריק. המדינה בגירעון עצום הודות לנתניהו, ויתרות המט"ח במרתפי בנק-ישראל דרושות לצורך ייצוב המשק הישראלי מול המשק העולמי.
האוצרות האמיתיים של המשק כבר בידיים פרטיות. גז-תשובה, ים המלח-עופר, כל המשק בידי כמה משפחות שחילקו ביניהן את המדינה לפי גזרות. כמו החלוקה בעולם התחתון, כך החלוקה בקרב משפחות העושר, השולטות לא רק על הכלכלה, אלא גם על הפוליטיקה, מערכות החקיקה ואכיפת החוק, כולל מערכות המשפט. אנשי העסקים הקרויים בפינו "טייקונים", הם, כמו הפוליטיקאים, רק מריונטות בשירות המשעבד האמיתי, ואלה, ממילא מאיימים לברוח מכאן עם הנכסים ולהשאיר פה את החובות.
עדיין אפשר להציל משהו מכל העסק הזה, אבל הציבור יהיה חייב להפוך את הקיץ הזה לבעל משמעות אפקטיבית.
המשבר הדומה ביותר לזה הנוכחי היה משבר ויסות המניות של 1983. אז היו הבנקים על סף שקיעה ולכן היה צורך להלאימם. כיום, הודות לרפורמה שנולדה על חורבות ועדת בכר, הצליחו הבנקים להעביר את הסיכון הגדול שנטלו על עצמם עם חלוקת כספי הציבור, באמצעות אג"ח זבל, שהנפיקו בחסות אישור הממשלה. עוד רפורמה קפיטליסטית של שוק חופשי, המאפשרת לשודדים למכור לציבור אשליות של "ביטחון פנסיוני", ולברוח עם כספי החסכונות הציבוריים לחו"ל.
הבנקים העבירו את הסיכון לציבור, ונשארו רק עם הרווח. נפילת הטייקונים לא תמוטט את הבנקים, אלא את הציבור. זו הסיבה שאנשים תאבי בצע כמו בנקאים, מוחקים חובות בלי סוף, כאילו הייתה המחיקה הזו עוד כוס דיאט-קולה עם חבר בבית-קפה.
יד מכוונת - נתניהו הגאון תאוות הבצע של הבנקים לא הייתה מתאפשרת אילולא ממשלת ישראל הייתה דוחפת לידיהם של הבנקאים את הזדמנות חייהם. תחת התואר "רפורמה" בשוק ההון, יצר שר האוצר דאז,
בנימין נתניהו, את הרפורמה האמיתית, שמשמעה: כספי החסכונות של הציבור יעברו מניהול בידי הבנקים לניהול בידי הלווים הגדולים, והסיכון יעבור מידי הבנקים לידי המלווים הגדולים - החוסכים, משקי הבית, הציבור העובד!
נתניהו עשה דבר גדול. הוא התניע את הצמיחה במשק באמצעות הפקרת כספי החוסכים. נתניהו באמת מאמין, עד היום, שהעושר מחלחל כלפי מטה, ושהתנעת הצמיחה היא בשורה לאזרח הקטן, למשקי הבית ולציבור העובד-חוסך. נתניהו מאמין בכך בכל ליבו. אותו נתניהו הוא זה שישב במליאת הכנסת וצחק בקול גדול עם
יובל שטייניץ, כאשר
שאול מופז חשף את נתוני הגירעון.
לנתניהו לא הייתה כוונה לסכן את כספי הציבור. גם לא הייתה לו כוונה ליצור גירעון עצום. הבעיה של נתניהו הייתה ונשארה הוא עצמו, האגו שלו והתפיסה העצמית שלפיה הוא מבין מה הוא עושה. בעיית תפיסת המציאות של נתניהו הפכה להיות הבעיה שלנו.
היום, שמונה שנים לאחר המעשה חסר-האחריות של נתניהו, הדרך היחידה לעצור את כדור השלג של הפקרת כספי הציבור, ושימוש באוצרות הטבע לשם תיקון מהיר של הכיוון הזה, היא הלאמה ותיקון אחראי, גם של הבנקים המסחריים וגם של אוצרות הטבע.
