ב-14 ביולי 1789, בדיוק 222 שנים לפני שדפני ליף נטעה אוהל בשדרות רוטשילד, המון צרפתי עלה על הבסטיליה והרס אותה. קדם לזה משבר ממושך, שדומה באורח מצמרר לזה שאנחנו חווים היום. בצרפת, כמו כאן, יותר משהמשבר היה כלכלי הוא היה מוסרי. למרות שזאת לא הייתה הסיבה היחידה לקופת המדינה הריקה, הצרפתים זעמו על האריסטוקרטיה המושחתת ששלטה בכל מוסדות השלטון במדינה ולא הסכימה לשלם מיסים. למלכה, מרי אנטואנט, שהשתוללה בבזבוזים, הם קראו "מאדאם דפיציט". הם האמינו שאת תענוגותיה היא לוקחת ישירות מפיותיהם של העניים והרעבים. איך זה נגמר כולם יודעים. בעשר שנים עקובות מדם נרצחו רבבות אנשי אצולה ובהם גם המלך לואי ה-16 והמלכה מרי אנטואנט.
האחריות מתחילה בתוכם אצלנו המחאה עדיין מאופקת, אבל כשבוחנים את ההתפתחויות המצב נראה מדאיג. השבוע ניתן היה לראות בבירור את ניצני האלימות הכבושה. שנאת העשירים שוב מאיימת לגלוש אל מעבר לפייסבוק ולהציף את הרחובות, אלא שבמוקדם או במאוחר זה לא יסתיים רק בהפגנות.
כשפרצה המחאה לפני קצת פחות משנתיים, האזרחים הרגישו שיש כאן הפרה יסודית של חוזה השותפות שבין המדינה לאזרחיה, אותו חוזה "תן-קח": אנחנו ניתן עבודה, נצא למילואים ונשלם מיסים, ואתם תבטיחו לנו קיום הוגן ופרישה מכובדת. אבל האזרחים, למרות תחושת הנבגדות, היו הרבה יותר טובים מהנבחרים שלהם. הם הבינו ששלטון מחליפים בבחירות ולא ברחובות. במקום רחובות זועמים קיבלנו שבעה שבועות של מודעות חברתית משכרת חושים והופעות של שלמה ארצי. קיץ ישראלי נפלא שהסתיים, כמו שכל קיץ מסתיים, בתחילת ספטמבר. כי ככה זה פה בדרך כלל. לאנשים יש אחריות. כשיש בית ספר מקפלים את האוהלים והולכים לישון מוקדם.
אבל משהו קרה שם, וכנראה לתמיד. התודעה, מגובה בטכנולוגיה התומכת של הרשתות החברתיות, השתנתה. שנה וחצי אחר-כך הציבור, שאיבד את תומתו, התחשבן עם הפוליטיקאים בקלפי, ו
יאיר לפיד הפך לשר אוצר. טוב או לא, ימים יגידו, אבל בינתיים קם עם והתחיל ללכת.
רק שברקע יש עוד פן למחאה והוא הרבה פחות מנומס. הציבור שונא טייקונים. בכל יום יותר ויותר. כל כך שונא שהוא רוצה לראות את
נוחי דנקנר מוכר את הבית ועובר לגור בדירה שכורה. כל כך שונא שהוא רוצה לראות אותו נוסע במאזדה 3 יד שנייה ועומד בתור לסופרמרקט. וזה לא בגלל שהציבור רוצה לראות טייקון תלוי בכיכר העיר, זה בגלל שהציבור רוצה צדק פואטי.
הוא רוצה שהיחס לדנקנר יהיה בדיוק כמו לכל אחד שלא שילם משכנתה ונזרק מהבית. בדיוק כמו לכל אחד שהבנקים התחשבנו איתו עד השקל האחרון של הריבית הקצוצה. ולא, לא מעניין את הציבור שיש מסך בין בעל המניות לבין החברות שבבעלותו. גם לא איכפת לו איך ולמה הבנקים לא דרשו מדנקנר ערבות אישית כבטחונות למימוש ההלוואות. הציבור גם לא יעצור את נשימתו בשביל לדעת אם הסעיף החסר – זה שבמסגרתו נאסר היה על דנקנר למשוך דיבידנדים מרווחי חברת-הבת אי.די.בי - נמחק מהסכם ההלוואה במזיד או בשגגה. הציבור גם מבין היטב שה-40 מיליון שקלים פלוס-מינוס שיתקבלו ממכירת ביתו הפרטי של דנקנר הם טיפה בים. הציבור קרא והפנים שחובותיהן של החברות שבבעלותו מסתכמות ביותר מ-850 מיליון. חשבון פשוט הציבור יודע לעשות.
אבל כל זה לא מעניין אותו. כי הציבור אולי לא מבין את חישובי התשואות על אג"חים ואת המודלים לניהול סיכוני אשראי, אבל יש אידיאות, כמו שאמר עמנואל קאנט, שטבועות באדם מלידה. יכול להיות שצדק היא אחת מהן. הציבור אומר לטייקונים: "די, עד כאן. קחו את כל הבנקאים, הדירקטורים, עורכי הדין ויח"צני הצמרת שלכם ותעופו לנו מהעיניים". כי הציבור מבין בחוש, מבין מלידה, שחברה חייבת להיות מושתתת קודם כל על שוויון בפני החוק ורק אחר כך על רווחים. וכשהציבור חושב חוק, הוא לא חושב על חוק החברות או על חוק ניירות ערך וגם לא על התרגילים החשבונאיים שמאפשרים חוקי המס. כשהציבור חושב חוק הוא מתכוון לאמנה שנוסחה במגילת העצמאות ומדברת על שוויון זכויות.
בגלל זה הציבור חרד פחות לרווחים של בנק לאומי ויותר לצדק החברתי. הציבור מבין שבלי האחרון לא תיתכן חברה. אפשר לדבר מעכשיו ועד מחר על "מהו צדק" ואיך לחלק את המשאבים, אפשר לשרטט את הכלכלה האידיאלית, איש-איש על-פי אמונתו, ככלכלת רווחה או ככלכלה קפיטליסטית, על כל הגוונים וגווני הגוונים שביניהם, אבל אי-אפשר להסכים עם החזירות הזאת. בין אם זה
יצחק תשובה שגילח את קרנות הפנסיה, בעוד הוא יושב על מצבורי גז שברווחים מהם הוא לא מחויב לשתף, בין אם זה
מוטי זיסר שחייב מיליארד שקלים טבין ותקילין ל
בנק הפועלים (וישן כנראה מצוין בלילה), ובין אם זה נוחי דנקנר שקנה
עיתון מפסיד מכספי ציבור, מחק את שווי החברות שלו בשורת עסקות חסרות אחריות, ואחר כך יגלח את קרנות הפנסיה וימשיך לגור בארמון.
אם שועי הארץ לא יבינו בעצמם שהם צריכים למכור את נכסיהם הפרטיים ולאמץ אורח חיים פחות מנקר עיניים, במוקדם או במאוחר ההמונים יעלו על הבסטיליה.
אמה של מרי אנטואנט, הקיסרית האוסטרית מריה תרזה, ראתה את הנולד. היא שלחה את יורש העצר, יוזף השני, במיוחד לפריז כדי להזהיר את המלך והמלכה, רק שזה לא עזר. את השיעור הזה הטייקונים חייבים להפנים: הרוחות שמנשבות - חזקות ורעות - לא נושבות יותר בכיוון שלהם. האחריות מתחילה בתוכם, והאחריות היא לא משהו שנפתר עם כרטיס טיסה בכיוון אחד ללונדון.
