כשעה קודם ההלוויה הודיעו במסרונים וברדיו שהיא תצא ב-5 אחרי הצהרים, שעה ומשהו לפני כניסת שבת.
הרב יעקב יוסף, בן 67 במותו, לקה לפני שנה וחצי בסרטן הלבלב. הרופאים נתנו לו שלושה חודשים לחיות, אבל הוא החזיק מעמד הרבה מעבר לזה. ואיך הבינו חסידיו הרבים שמצבו חמור? הוא החסיר שיעור בבית הכנסת בורוכוב בשכונת הבוכרים, שם הוא מלמד יום יום מזה 45 שנה ומעולם לא נעדר. מבית הכנסת בורוכוב יצא גם מסע ההלוויה ביום שישי.
בחמש היו ליד בית הכנסת עשרות אלפי מלווים. "אילו הייתה ההלוויה שעתיים קודם היו באים פי חמישה", אמרו המשתתפים, "מההתנחלויות רצו לבוא, מבית שמש ומערי השפלה אבל חששו מחילול שבת, ובוודאי ש'חכם יעקב' לא היה רוצה שנחלל עליו את השבת".
הימים מאז קיבל את "המחלה" היו מרוץ בלתי פוסק של הרבצת תורה ברבים. מישהו עשה חשבון שהוא הספיק בזמן הזה להעביר 1,600 שיעורי תורה ברבים. לעיתים רץ מהטיפול בבית החולים לבית כנסת בשכונה ירושלמית, ולעיתים מהשיעור של ארבע בבוקר במערת המכפלה ישר לבית חולים - לטיפול. "יש לי חרבות בבטן" אמר פעם למרזל בחברון לפני שיעור ומיד העביר את השיעור בסגנונו המיוחד כאילו אין כאבים.
מדובר היה בפנומן של תורה. הוא לא רק היה תעתיק פרצופו של אביו, ולא רק בנו הגדול מאחיו, בגיל ובידע שלו. הוא ניחן בתכונות אביו יבדל"א. בזכרון הגאוני שלו על כל מקורות הש"ס והפוסקים, תוך ציטוטים מדויקים.
גם קולו היה הקרוב לאביו, ולעיתים לא ידעת אם אתה שומע את הרב עובדיה או את הרב יעקב. הוא למד מאביו גם את הדרך לדבר אל שומעיו בלשון פשוטה ועממית, ולא רק בדרשות שלו בבית הכנסת בורוכוב, אלא גם בשיעוריו לקהל שומעים למדני, כולל בסוגיות סבוכות. היה לו כישרון מיוחד לבאר עניינים מורכבים ועמוקים במילים פשוטות מאוד.
באופן פרדוקסלי הישרות האינטלקטואלית והעקשנות לשיטה, שבאו אליו מבית אבא, דווקא הם שהביאו אותו לצאת נגד חלק פסיקותיו של אבא.
הרב יעקב היה בנו הראשון (אחרי הבת הגדולה עדינה) של הרב עובדיה. הוא נחשב בתחילת הדרך ליורש הטבעי של האב, עד שהפך לבן הסורר של גדול הדור, הלך בדרכו העצמאית, המרה את פיו של אביו, ואפילו כונה "המורד". המרד התחיל בתחילת 1984 . הרב עובדיה הציב את בנו בראש רשימת ש"ס לכנסת. אבל הבן החליט שהנוכחות בפרלמנט היא ביטול תורה. בש"ס ידוע הסיפור על שביום הדיונים הראשון בכנסת, הרב עובדיה החליט לבוא לבית הכנסת בורוכוב כדי לתת שיעור במקום הבן, אבל מצא את הבן באמצע שיעור. מבקר הכנסת כתב עליו בהומור מסוים: חבר כנסת יעקב יוסף שתה במשך ארבע שנים במזנון פעם אחת כוס תה לפני שסירב להמשיך עוד קדנציה.
התחבר נפשית למתנחלים הרב יעקב יוסף לא הסכים עם עמדותיו המדיניות של אביו. הוא התנגד לפסק ההלכה שקבע כי מותר למסור שטחים תמורת שלום. הוא לא חסך מהאב גם ביקורת פנים-מפלגתית קשה. אחרי שפרש, או הודח, מהכנסת הדהים את כולם כאשר יצא במתקפה חריפה על ראשי ש"ס "שמועלים בכספי ציבור, מעלימים ומזייפים צ'קים". הרב עובדיה האב, שהקים את ש"ס, נזעק. "כל מה שנאמר הוא שקר מוחלט", קבע. הבן לא שינה את דעתו על ש"ס עד יום מותו, וחסידיו עדיין מפרשים את שם המפלגה בראשי התיבות "שקט, סופרים".
ועם זאת, 'חכם יעקב' כיבד את אביו גם כבן וגם כמי שמכיר בגדלותו, ואמר בדרשה מפורסמת ש'שועלים קטנים' הטעו את אביו בנתונים. הם הביאו אל אביו גנרלים ואנשי ביטחון כמו
יעקב פרי - ראש השב"כ ושיכנעוהו שתהליך אוסלו חיוני ויתרום לביטחון והרי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. אנשי ביטחון בעלי עמדה אחרת כלל לא הורשו להיכנס אליו, על-ידי אלה שהקיפו אותו.
הוא מעולם לא כיהן בתפקידים ממלכתיים כמו אביו, והתייחס לשלטון בפקפוק, אם לא בחוסר אמון. "אנשי הצבא אמרו. אז מה?", אמר לשומעיו, "הם לא חשודים על מניעים זרים? פוליטיים?"
למרות היותו חרדי הוא התחבר נפשית ל
מתנחלים הסרוגים שפרצו ליהודה ושומרון בעליות לקרקע, ואולי נפשו דבקה בהם דווקא משום שלא היו ממסדיים. "הכתומים" המרדניים, מאנשי "תקומה " ועד אנשי כ"ך ונוער הגבעות, מצאו בו תומך נלהב. הוא אהב אותם בשל ההעזה להתנחל לפעמים במחיר אישי של מעצרים וגינויים. ההעזה והנכונות להידחק לשוליים וללכת נגד הזרם היו בעיניו ביטוי של אמת והקרבה. ברוך מרזל אומר עליו: אילו התיישר עם הקו של ש"ס היה יורשו של הרב עובדיה, היה רב ראשי לפני
הרב עמאר, ובירושלים היה לו כסף כבוד ומעמד ללא הגבלה. אבל הוא ויתר על הכול למען האמת שלו ולא התקפל, ובעקבות זה נרדף כל חייו.
הרב שמואל אליהו רבה של צפת קורא עליו את הפסוק: "תתן אמת ליעקב", ומעיד שהעמידה על האמת ללא שום נגיעה אישית ובלא שום אינטרס פוליטי - הייתה נר לרגליו. בצאתנו מבית העלמין בערב שבת קודש לאחר קבורתו, סיפר אהובו וחביבו של 'חכם יעקב', הגאון הרב ירחי שהמילים האחרונות בצוואתו היו: "היזהרו מאנשים שאינם ישרים".
אבל היה דבר יסודי יותר במחלוקת בין האב והבן. הרב יעקב הסביר פעם ש"אבא קיבל את הפסיקה של 'ויואל משה' ביחס למצוות ישוב ארץ ישראל. ואם לעת הזאת אין מצות ישוב הארץ, כפסיקת האדמו"ר מסטמאר, שהיה גדול בתורה אף כי בדעת מיעוט, הרי כל הבניין עליו נבנית תורת ההתיישבות והביטחון חסרה את הבסיס. ומכאן קצרה הדרך לומר שלשם פיקוח נפש מותר וצריך להחזיר שטחים.
האם הוא ראה בכך מצות מלחמה שעומדת מעל פיקוח נפש? לא בטוח. הוא העריך אחרת את המציאות המדינית וראה דווקא בנסיגה ובמסירת שטחים לערבים יצירת פיקוח נפש. בכך הוא היה קרוב לתפיסת הרבי מלובביץ'.
הפער בין האב והבן התרחב לאורך השנים. האב החל לפסול גם את פסקי ההלכה של הבן הסורר, ולהפך. האב התיר מאכלים מסוימים בפסח, הבן אסר וקבע שמדובר ב"חמץ גמור". השיא היה בימי פרשת עמנואל במהלך שנת 2009 . הרב יוסף עמד מאחורי העתירה המפורסמת שהגיש תלמידו, יואב ללום, נגד ההדרה של הבנות הספרדיות בבית הספר היסודי "בית יעקב" בעיר. הרב עובדיה קבע שמי שפונה לערכאות מרים יד על תורת משה ואין לו חלק לעולם הבא. אבל הרב יעקב אמר ש"ההפרדה שייכת לעלמא דפירודא ולא לארץ ישראל שעושה את עם ישראל גוי אחד בארץ"'.
התקרב לרב מרדכי אליהו מעניין, ביחס למדינת ישראל דווקא הרב עובדיה האב שידר יותר קרבה לציונות ולממלכתיות. וגרס אמירת מזמורי הלל ביום העצמאות (אמנם בלא ברכה), השמטת תחנון ושיעור נפלא על גודל הנס שהעביר לפני שנה. לעומתו הרב יעקב היה ספקן ביחס לממלכתיות ולקידוש מסגרות המדינה, וספקנותו גברה מאוד אחרי הגרוש מגוש קטיף.
הרי לכם חיצים מנוגדים ומצטלבים בדרך תנועתם. דרכי חשיבה שונות ומסקנות סותרות, בין שני ענקי תורה שבאים מאותו בית מדרש ומאותו בית אב.
במחשבה שנייה זה לא לגמרי אותו בית מדרש. הרב יעקב יוסף נשלח על-ידי אביו לישיבת קול תורה של הרב אוירבך. שם קיבל גם תורה ליטאית ביחד עם הלהט הירושלמי של הרב אוירבך לישוב הארץ.
מלבד השפעת הרב אוירבך, הרב יעקב יוסף התקרב גם אל
הרב מרדכי אליהו, בר הפלוגתא הגדול של אביו. בנו הרב שמואל מספר על ה'מקצוע' העיקרי של הרב יוסף: "הזוהר הקדוש אומר שבגלל לימוד תורה שלא לשמה הגאולה מתעכבת. הרב יעקב יוסף היה מאלה שדבקים בלימוד התורה לשמה. לקיום מצוות ולדעת רצון ה'. את המסקנות של לימוד התורה שלו אמר בלי מורא בשר ודם. למרות לחצים שהיו עליו. וויתר על מנעמי השלטון שהוצעו לו בהיותו חבר כנסת, ובלבד שלא לוותר על אמת התורה". הרב שמואל אליהו מוסיף: "בעיני ראיתי את הגאון הזה, שהתורה כולה על כל נושאיה וחלקיה סדורה לו בראשו בסדר מופתי, מסדר ספרים בספריה באולם הבריתות במערת המכפלה... ראיתיו מנקה ספסלים לפני הקידוש בשבת בבוקר בקבר שמעון הצדיק. היה מתפלל קבוע עם הנץ החמה בכותל המערבי, כי לא זזה משם השכינה. והיה נוהג להתפלל גם בקבר שמעון הצדיק, לא הרחק מביתו".
וכך אמר הרב יעקב יוסף בחודש אלול האחרון באחד משיעוריו: "איני יודע איזו תשובה יכולים לעשות שומרי תורה שהצביעו לש"ס וגרמו למותם של למעלה מאלף הרוגים בתמיכתם בהסכמי אוסלו. מי שגרם למות אדם אחד - איני יודע איזה תשובה יעשה, ומה יעשו אלה שגרמו למותם של כה הרבה הרוגים? ואיזו תשובה יכול לעשות מי שנתן נשק לצוררי עם ישראל הקמים על ה' ועל משיחו ואומרים 'לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד'"?
הקרע במשפחה התרחב והלך עם השנים. כאשר נפטרה האם מרגלית ב-1994, הוא ישב שבעה בביתו, רחוק מכולם. בתפילה המונית לשלומו שנערכה יומיים לפני פטירתו לא נראה איש מהאחים.
הבן, יהונתן יוסף אומר: "מה לא עשו לו? ביזו אותו. השפילו אותו, אבל הוא לא ויתר. הוא תמיד ציטט באוזנינו את רבי נחמן מברסלב שאמר שצריך לשלם לאנשים כדי שיבזו אותך. 'אם הייתם יודעים מה השכר של ביזיונות הייתם רודפים אחרי זה', הוא היה אומר לנו". היה לו כשרון אדיר להסביר סוגיה סבוכה בשפה קלה וברורה שמתאימה גם ללמדנים ברמה גבוהה וגם לאנשים פשוטים. כארבעים שיעורים היה מוסר מדי שבוע, לתלמידיו היה קורא "חברים", בלשונו: "למדנו עם החברים". "החברים כאן בוודאי זוכרים". היה משתף את תלמידיו בשמחות משפחתו, והיה מחלק בשיעוריו הזמנות לחתונות ילדיו.
רק לאחרונה, בימיו האחרונים ממש נוצרה התקרבות בינו ובין אביו. כמה ימים לפני שאושפז בפעם האחרונה ניגש הרב יעקב לביתו של אביו בהר-נוף לבקש ברכה, עניין שעורר התרגשות עצומה ברחוב החרדי. "אתה מזכה את הרבים, זכות התורה תגן עליך", אמר הרב לבנו וגם העניק לו את סטירת החיבה המפורסמת.
