מן משפטים המפורסמים הוא "עם ללא עבר, אין לו עתיד" של נפולאון בונפרטה. יגאל אלון אמר את אותם הדברים ולא פחות טוב: " עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל ". אבל כשזה נוגע למבנה ישן והיסטורי, לדעת לא מספיק. צריך לשמר ולתחזק על-מנת שדברים ישארו בשלמותם. את הדברים הפשוטים והמובנים הללו לכל בר דעת לא השכילה עיריית פתח תקוה ליישם. בכל העיר פזורים מקומות ואתרים היסטוריים שהוקמו לפני כמאה שנים. כיום בשל הזנחה והפקרה של נושא שימורם, הם הפכו למבנים רקובים, מכוערים והם עומדים בעליבותם מזה עשרות בשנים ואין מושיע. בין המבנים הללו אפשר למנות את בית הכנסת המוזנח והוותיק של שכונת עין גנים, הגן המתפורר והנרקב לילדי מגורשי יפו מעולי תימן ואליהם אפשר למרבה הצער גם לצרף את "בית אלישיב" הנמצא בפינת הרחובות ז'בוטינסקי ורוטשילד ובסמוך לכיכר.

ההיסטורה של המבנה:

יהודה ראב (1948 - 1858), בנו של אליעזר ראב שנמנה על חברי חובבי ציון בנה את הבית. יהודה ראב נמנה על מיסדי המושבה. הוא השתתף בחפירת הבאר הראשונה במושבה והיה מחורשי התלם הראשון באדמת פתח תקוה בחנוכה תרל"ט (דצמבר 1878).כמו-כן הוא הדריך את המתיישבים בענף החקלאות כמו גם את מייסדי ראשון לציון ונס ציונה והיה בולט בפעולתו הציבורית. יהודה בנה את הבית בשנת 1901 והמשפחה התגוררה בו עד שנת 1911. בבית עברה בתו של יהודה, המשוררת אסתר ראב (1981 - 1894) את תקופת ילדותה ונעוריה מגיל שבע ועד גיל שבע עשרה. בסיפור "המרתף" מתארת אסתר ראב את מרתף הבית, שקיים עד היום, וכך היא פותחת את הסיפור: "המרתף שהשתרע מתחת כל הבית היה מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על-ידי אשנבים מקבילים מסורגים". הדברים טובים ויפים אולם כיום הבית נטוש. מצבו רע להחריד. חלקו הבנוי קרשים ועץ מתפורר ורקוב. העץ אכול ונמצא במצב התחלתי של קריסה. המקום כולו זנוח, הטייח מתפורר, הצבע נפול והמראה משדר עליבות של חורבה. מה חבל שגם במקרה זה כמו במקרים אחרים רבים בעיר לא נמצא במשך עשרות בשנים תקציב, רצון ויוזמה לשיקום. העיר פתח תקוה שלא השכילה בשנים האחרונות להוסיף לנופה גנים וגינות בין אין-ספור הבתים החדשים הצצים לעייפה על כל מגרש ומגרש בעיר, אפילו לא טורחת לשמר ולהגן על מה שכבר קיים ומה שכבר נמצא בשטחה מן המוכן. בכל מקום אחר בארץ ובעולם שימור בניינים מסמל את הקשר בין העבר והווה של עיר. בניינים, במיוחד בשל האפשרות לתחזקם למשך מאות בשנים נחשבים לגאוות העיר ולמיצגיה. בניינים משובבי לב ונפש מסמלים רשות מוניציפלית גאה, בטוחה ומשקיעה. ולעומת זאת בניינים מוזנחים למראה, מתפוררים ומכוערים מסמלים הנדסת אנוש לקויה, נפש גסה וזלזול של הרשות. מדובר במקרה זה כמו גם בכל שאר המקרים במבנים חד קומתיים, קטנים ושניתנים בקלות יחסית ובתקציב לא גדול לשפץ מחדש. אבל אפילו את זה לא ניתן לקיים כאשר אין רצון טוב ובאין חפץ. פתח תקוה, כ"אם המושבות" זכורה תהיה לתמיד בשל עברה הגדול והמפואר. אבל דינה להיות עיר עלובה ואפורה יחרץ אם הדברים לא יבואו על תיקונם ועבר זה יזכה לכבוד הראוי לו ולעדנה מחודשת. גם היום כמו במשך עשרות השנים האחרונות נשאלת השאלה: האם העיר תמשיך לדשדש או תפנה לכיוון חדש וטוב יותר?