עבר המון זמן, מאז הרשיתי לעצמי סתם כך לשוטט ברחבי העיר. חמוש בעגלה עם תינוקת ושקית מצב רוח בצורת במבה, יצאתי לקרוע את העיר. המרכז המסחרי הקרוי בלשון העם "המרכז" שינה את פניו ללא היכר. ריצוף יפה וקירוי אלגנטי וריח של פלאפל מוכר, נתנו משב מרענן לאביב המתקרב. אומנם חסר שילוט במקום, ושירותים שאם יש כאלו, הרי שללא שילוט לא ניתן לדעת על קיומם, די חסרים, אבל אני מניח שגם הם יגיעו מתישהו. גם ברזייה קטנה לא תזיק. אבל עוד חזון למועד.
יש יתרון להגיע למרכז המסחרי שלנו - גם סופר קטן, גם חנויות בגדים, אוכל וחשמל פיצוחים וחנויות צילום. החום הדימונאי עם הרוח שנושבת, סניף הדואר והמרפאה הסמוכים שיכולים להיות חלק מיום הסידורים של כל פנסיונר ממוצע. בתי הקפה שמאכלסים פרצופים קבועים במקומות קבועים, והחנויות הקבועות שמחליפות שלט כל כמה חודשים, ושוב נסגרות, ושוב נפתחות עם שלט אחר. עם חלומות חדשים. וכמו בכל מרכז קניות יש תמיד את הצדדים הפחות מוכרים של מרכז הקניות. כמו אותן קומות שכוחות בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. החדשה שהיא כבר ישנה. אותה תחנה שנפתחה לפני יותר מעשרים שנה והביאה איתה בשורה של קידמה ומודרניות. עברו שנים והיא הפכה להיות פעילה רק בקומות מסוימות, ובעיקר אבן שואב לבעיות החברה הישראלית כולה שמתנקזים לשם. כמה מאיתנו סיירו בתחנה מעבר לקומות חמש ושש בתחנה זו?
וכמו התחנה בתל אביב, גם המרכז המסחרי שלנו, התברך בשלוחות שונות של פספוס, ואני לא מתכוון לקומת משרדי הרבנות. יש את הבניין הישן שאכלס בעברו אולם אירועים, ומקבל רוח חיים ממערכת בחירות אחת למערכת בחירות שנייה, בעיקר בצורת מטה פעילים או מטה בחירות של מפלגה כזו או אחרת. המטה נסגר יום לאחר הבחירות, ורק סטיקרים שנשארים במקום, מעידים על כך שמישהו היה שם פעם.
כמוהו גם הבניין בו ממוקם בית המרקחת, כמוהם המבנה הישן בו היו ממוקמים ארמונות לב, לשעבר קולנוע אילת, לשעבר עוד כל מיני אולמות ומרכזים, שעברו מיד ליד בניסיון להקים את הדבר הנכון.
למבנים האלו מתנקזים העסקים שבכל עיר מתוקנת נמצאים בשוק, ושאצלנו נמצאים עדיין במרכז המסחרי. קצביות, ירקנים ועוד שאר ירקות. שווקים כפי שכבר כתבתי בעבר, הם מקום מעניין עבורי. שוק הכרמל, מחנה יהודה ועוד שווקים דומים, הם דוגמה לשווקים שאפשר ללמוד מהם שיעור ל-איך אפשר ליהנות, לטייל, ולאכול ולקנות ירקות פירות ושאר מטעמים? זה נעשה בכל העולם, זה נעשה בארץ, אבל זה עדיין לא נעשה בדרום.
מצד שני, אני מבין את אלו שבוחרים לקנות פירות וירקות במקומות שאפשר לראות בחשבונית כמה קנית מכל פריט וכמה זה עלה לך. הקצב שהירקנים מחשבים את החשבון בדוכנים, הוא קצב שלא לומדים ביחידות הבודדות שעשיתי אי שם בבגרות בחשבון. אני אף פעם לא מצליח לעקוב אחרי החישוב שלהם, ואני בעיקר עסוק בלאסוף את השקיות שעפות אליי בקצב מסחרר, ובדרך לקחת שקיות שלא קשורות אליי. איכשהו תמיד אני מאבד אותם בין חציל למלפפון ואיכשהו- לא משנה כמה מעט לקחתי, חמישים שקלים נפרדים ממני בלי שום חרטה. ניתן לסכם זאת כך: אם זה שוק מעניין, מעוצב וריחני מספיק, אני מוכן לשלם את המחיר היקר הזה. כשמדובר בשוק בצורת שני דוכני ירקות בלבד המחיר הוא גבוה מידיי. ולמרות הכול, למבקר במקום זה די נוח לטייל ולהשלים חוסרים של ירקות. עם הזמן זה הפך להיות פחות נוח, למשל לעבור שם עם עגלה. השביל נעשה די צפוף ולעקוף לא כל כך אפשר.
השנה קרה משהו אחר. צעקות רמות שנשמעו מכיוון דוכני הירקות גילו תמונה מעניינת. ובכן פקחי העירייה, בהנחיית ראש העיר החדש ישן, החליטו לשים קץ לתופעת הדוכנים ה"גולשים" רק במטר שניים או עשרים לתוך הנשמה שלנו, וחילקו דוחות לסוחרים שלא לקחו בחשבון שיש להם שותף חדש בדמות העירייה, שמתחלקת איתם בהכנסות. ככה זכו הפקחים ומי שממונה עליהם- היינו ראש העיר- לשלל ברכות מאליפות שיכולות בהחלט להתחרות בברכה המסורתית שלנו ל-"שפוך חמתך אל הגויים".
ממה שזכור לי מכל השנים האחרונות, זה שהחריגות האלו היו תמיד. אולי לא בכזו הגזמה, אבל הם תמיד היו. מה קרה שפתאום מישהו החליט החלטה אמיצה ונכונה, דווקא לפני בחירות, מתי שכל נבחר ציבור מחפש לעצמו כמה שפחות עימותים מול תושבים, להפסיק את התופעה הזו של גלישת הדוכנים ולעשות כאן סדר?
יש שתי אפשרויות: או שעד עכשיו זה היה חוקי, או שמישהו פשוט העלים עין מהתופעה הזו. במקרה הטוב רק העלמת עין. כמה זמן זה יחזיק והאם זה יעלה בצורה כזו או אחרת במערכת הבחירות הקרובה? ימים יגידו. 